חלק מהדברים שזירזו את ההצטמטמות של השנים האנורקסיות שלי היו הדברים שהמשפחה שלי אמרה בשלבים מאוחרים יותר בשיקום שלי (בערך חצי שנה אחרי או יותר): שהם הרגישו כאילו הבת "הישנה" שלהם חזרה. גם עבורם, זה הרגיש כאילו כל השנים האלה מעולם לא התרחשו. 
שנתיים אחרי שהתחלתי להשתקם, סבתא שלי אמרה:
"אני חושבת שבסופו של דבר, הדבר הכי מוזר עבורי, שעברו סך הכול שנתיים מאז- אולי אפילו פחות- ועדיין זה מרגיש כאילו זה מעולם לא קרה, כאילו כל השנים האלה מעולם לא באמת התקיימו- פשוט זה כבר לא מעכיר על שום דבר יותר. אני חושבת שזה יכול קצת לתת תקווה לאנשים אחרים, שההבנה שכל זה יכול לקרות גם לך, ואני לא מסתכלת על השנים אחורה עם כעס עצום. לפעמים אני תוהה למה. אני חושבת שלשמוע את הנכדה שלי מדברת כאן, חשבתי: כשהיא דיברה על להכאיב- היא אמרה משהו על חרטה לגבי כל הכאב שהיא גרמה לאנשים אחרים. זה היה כאב נוראי, עבור הרבה אנשים. אבל עכשיו הכאב הזה נעלם. הוא נעלם, ועכשיו את כאן, הנכדה שלי- קיבלתי את הנכדה שלי בחזרה. החיים ממשיכים הלאה במקום פשוט להיות תקועים, כמו שהיו לאורך זמן ארוך כול כך."

לומר שאנורקסיה והפרעות אכילה מגבילות ככלל הופכות את כולם לאנשים נוראיים זה כמובן, גם נכון וגם לא נכון. הבנה מסוימת לגבי זה אומרת כי היא הופכת אנשים לסוג מעט שונה מהנורא "הסטנדרטי". במחקר הזה, פישר מזהה שלושה סוגים שונים של אישיות מבוססת אנורקסיה (לינק למקור):
-overcontrolled (אי-גמישות מחשבתית, דיכאון, חוסר כיוון)
-undercontrolled (אימפולסיביות, רגישות, זעם או אלימות כלפי עצמם או כלפי אחרים)
-perfectionist/high-functioning (ביקורת עצמית מופרזת לצד דכאון אבל גם תכונות מעט בריאות יותר מאשר בשתי הקטגוריות האחרות).

במשך רוב שנות המחלה שלי רשמתי תיעוד מפורט של כל הכסף שביזבזתי בגב היומן שלי, והייתי מרגישה סיפוק עצום בכל פעם שמצאתי כיכר לחם מוזלת בחנות, שפירושה שאני יכולה לרשום שבזבזתי 14 שקל במקום 18 ואז כשהייתי רואה את הסכום הסופי ששילמתי על כל המצרכים באותה הקנייה והייתי רואה ששילמתי פחות מאשר בפעם הקודמת, הרגשתי מאושרת. הקמצנות לא היתה חסרת הבדלה לחלוטין: מוטב היה לבזבז כסף על אנשים אחרים מאשר על עצמי, ועוד יותר טוב לבזבז אותו על בגדים לעצמי מאשר על אוכל, למשל. אבל פחות תמיד היה טוב יותר.

למרות שתחילה לא ראיתי קשר בין העובדה שלא רציתי לבזבז כסף על מותרות כמו חופשות או ספרים לאנורקסיה, די מהר זה התחיל להיות ברור שיש קשר בין ההתנהגות המוגבלת שיישמתי על עצמי בכל מה שנוגע לתזונה שלי, להתעמלות או למשקל שלי לבין ההתנהגות המגבילה שהתנהלתי על פיה גם בכל מה שנוגע לכסף. ההתנהגות מהסוג הזה נלקחת קצת יותר בעדינות ובקלות בגלל שהיא נושאת בדרך כלל אסוציאציה חיובית כמו אחריות מבחינה כספית, אבל היא באה לשלוט בחיים שלי ולהכתיב לי את החוקים שהייתי נואשת אליהם כול כך לא פחות מאשר באותה צורה כמו עם הגבלת קלוריות או שקילה יום יומית. 

ובכן, בהקשר האנורקסיה התשובה היא קלה: זו המחלה, לא "אתה", שלוקחת את היתרונות שבאנוכיות. כשאתה מסרב לטעום מעוגה שהכינו עבור יום ההולדת שלך כי זה מסוכן לאנורקסיה, האם זה עושה אותך למאושר? לא, זה עושה את האנורקסיה למאושרת. אנוכיות היא רק עוד דרך של אנורקסיה להענשה עצמית. כמובן שלהעניש את עצמך ללא הרף זו גם דרך מצוינת להעניש את הסובבים אותך, אבל הנקודה היא שאף אחד לא מנצח למעט המחלה. במהלך המחלה או אחרי שיוצאים ממנה, יש נטייה להרגיש אשמה על כל הנזק הנגרם, אבל חשוב לזכור שאתה כחולה מעולם לא הרווחת ממנו.

כל זה לא אומר שאין מה לעשות, או שזה בסדר להיות די חרא עד שאתה מחלים. 

מהי אנוכיות בכל זאת? או נחמדות, או אימפולסיביות? קל למצוא את עצמנו מאמינים בגבול שבין פעולות לבין מילים ומחשבות ומצבי רוח ורגשות מצד אחד  ובאישיות האמיתית, כפי שהיא מתבטאת בפועל מצד שני. הראשונים מותנים ותלויים בדברים, באים והולכים עם הרוח; האחרון הוא הסלע המוצק שמתחתיו. אבל האישיות היא המכלול המצטבר של כל השאר. באנורקסיה אתה נלכד בלעשות ובלומר ובלחשוב ובלהרגיש מגוון דברים שאתה לא רגיל אליהם, וזה הופך אותך לאדם אחר. כמו כן, ההתאוששות יכולה להפוך אותך לאדם אחר. לא ממש לאדם שהיית לפני המחלה - אחרי הכל, בכל החודשים, השנים או העשורים בכל זאת התפתחת, למרות החושך. אבל זה יכול להפוך אותך למישהו משוחרר מן הלחץ הפיזי והפסיכולוגי העצום שכרוך ברעב.

אחת ההטיות הקוגניטיביות הנפוצות, שכולנו פחות או יותר משתמשים בהם היא כשמישהו עושה משהו מעצבן, ואז אנחנו אומרים "הוא כול כך אנוכי, נכון?" וכשאנחנו בעצמנו עושים משהו שהוא קצת פחות נחמד, אנחנו אומרים "זאת הייתה סיטואציה קשה, בסופו של דבר כן התנהגתי קצת באנוכיות". במה שמכונה אפקט הייחוס, אנחנו (במיוחד אלה מאיתנו שגדלו בחברות אינדיבידואליסטיות מאוד) מייחסים משקל רב יותר לנסיבות בעת הערכת המניעים והפעולות שלנו שמוטלות בספק. 

ההרגל הזה מחבר כוחות עם טעות קוגניטיבית נפוצה נוספת: זו המפרידה בין המוח לגוף, ולכן מגיבה בחוסר אמון לסולם העצום של השינויים הפסיכולוגיים שיכולים לנבוע מרעב. מדוע אנשים אחרים מוצאים את השינוי באדם הסובל מאנורקסיה כה קשה להבנה וההסבר היחיד ההאפשרי עבורם הוא הופעה מסתורית של מישהו קר, אנוכי ומפחיד שהחליף את האדם האהוב להם, ולא כמי שמתפקד ומתנהל תחת המשקל הרב של מערכת פסיכופיזיולוגית קורסת.

הערות של אנשים אחרים יכולות לעזור: הן יכולות להחזיר אותך רגע למציאות שבה לא נהגת להתנהג ככה ולכן אולי לא תישאר ככה לנצח. אבל הם יכולים גם לגרום לך להרגיש עוד יותר לכוד: כולם שונאים אותי עכשיו, אפילו אלה שאוהבים אותי; אף אחד לא מבין, אפילו לא אלה שמנסים באמת. קל ליישם על עצמך את התפיסה שבה אתה הוא מה שאחרים תופסים ומבינים ממך, וקל להרגיש מנוכר מספיק מעצמך, כמו חזרה בתיאטרון, אתה כבר לא מרגיש את הסוכן של הפעולות שלך עצמך, אתה רואה את עצמך כמו מישהו אחר. ואז אתה מתחיל להאמין שלא מגיע לך להרגיש טוב יותר וזה עוד מבלי להתייחס לרמז הראשון לגבי איך לעשות את זה.

תמצות פשוט לגבי איך להשתפר הוא לאכול יותר.  דיברתי הרבה על זה בפוסטים אחרים, אז אני לא אדבר דרך ההיגיון או הפרגמטיקה של זה שוב עכשיו. אבל בהנחה שאתה יוצא לשגרת עקבית שבה את מזין את עצמך בחזרה לבריאות גופנית, מה קורה לאישיות האנורקסית? מח מחליף את מי שהחליף אותך לאורך המחלה?

דבר אחד להיות מוכן אליו הוא כי אפקט הייחוס המתרחב מהמחלה לתוך ההתאוששות, נוצר פער זמן כאשר אנשים אחרים לא מתרגלים מספיק מהר לשינוי באישיות שלך, וממשיכים לצפות ממך שתהיה הבן אדם החולה שהיית, זמן רב לאחר שאתה מוכן להיות מישהו אחר. חלק מהאנשים חושבים שיכול להיות מועיל אם תעודד את עצמך להפריד בין עצמך לבין האנורקסיה אבל עדיין עלול להיות קושי להאמין שהמציאות של האנורקסיה חלפה והיחס אלייך כאילו אתה עדיין חולה ימשיך. קשה להזכיר לעצמך שזה הגיוני לגמרי, ולא נועד לפגוע בך, אבל חשוב לעשות זאת, ולמצוא דרכים יעילות להזכיר לאנשים שאתה כבר לא האדם שהייתה.

דבר נוסף שיש לזכור, כמקור לזהירות וכמו כן גם אישור מסוים, הוא שתהליך בניית דמות חדשה עבור עצמך לאחר אנורקסיה הוא לא מסע נעורים מחוץ לשטחים חדשים עד אין קץ. יש מגבלות לגבי ההחלטות שאתה רוצה להחליט בכל הנוגע לאדם שאתה רוצה להיות. הגנטיקה והסביבה כבר הכתיבו את מצבי ברירת המחדל שלך: המקומות שעורבים לך למקרה שתתאמץ פחות. אין לוח ריק שאתה צריך לדאוג למלא אותו בקדחנות עם התסריט שלך לגבי הדמות הפוסט-אנורקסית שלך. לכל דבר - לפעולה הרגעית ולכל הגבולות המדורגים שלה עם מה שאנו מכנים אישיות - יש קצוות מטושטשים, דועכים בין העבר והעתיד, בין הנבחרים ובין שנקבעו מראש, וזה בסדר. 

השיקום הוא, בין שאר הדברים, גם תהליך של להבין אלו דברים, תכונות ורצונות שיש בך הם שרידי מהמחלה, אלו מהם חלק ממך, אלו מהם אתה רוצה לקבל ועבור אלו מהם עלייך לעבוד קשה בשביל להתנגד אליהם.
יכול להיות שתגלה כי רוב התכונות הבולטות שאתה זוכר שאפיינו אותך טרם האנורקסיה ישובו אלייך תוך כדי שאתה מרוויח מחדש את החוזק והגמישות שמגיעה יחד עם הזנה ראויה. יכול להיות שתגלה שבמקרים מסוימים אתה צריך לאמן את עצמך מחדש להרגלים טובים מסוימים בדיוק כמו שאתה עושה בפן התזונתי. ייתכן שתצטרך ללמוד מחדש באופן פעיל כיצד להיות אדיב, סבלני ופתוח כלפי אחרים, בדיוק כמו שאתה לומד מחדש איך לא לתת לכל השנאה העצמית להפוך שוב להתנהגות המזיקה שאתה מוותר עליה. אולי תוכל לנסות בלהתחיל עם לתת מחמאה למישהו זר פעם בשבוע, או לפנות זמן מידי יום בשביל לעשות איזו מחווה קטנה עבור מישהו שאתה אוהב ועושה לך טוב. Practice makes – not perfect, but easy.

אולי גם תגלה שאתה צריך להתחיל לדחות באופן פעיל את החלק בך שהופך את האנורקסיה למרכז האישיות שלך. כשאתה סובל ממחלה ממושכת, יש נטייה טבעית, חזקה יותר אצל אנשים מסוימים מאחרים, לחשוב על המחלה כעל לא רק מסגרת לכל הזהות שלך אלא גם כדבר הכי מעניין בך. 

זה יכול להיות הדבר שתרצה שכולם יידעו עליו, הדבר שנותן משמעות לחיים שלך והופך אותך למישהו ששווה לדבר איתו. אבל למעשה, אלא אם כן יש להם את אותה מחלה עצמה, אנשים בדרך כלל לא מעוניינים במחלה שלך (מחלות כשלעצמן אינן מעניינות אלא אם כן יש לך אותן); הם מעוניינים בך למרות קיומה.

אנורקסיה תמיד תהיה חלק ממך בגלל שהיא חלק מהעבר שלך. אבל ברגע שאתה מגיע לנקודה שבה אתה מסוגל להגיד 'זה חלק מהעבר שלי', אתה כבר בהחלט לא האדם שהמחלה גרמה לך לחשוב שאתה. וזה, כמו שכל המשפחה שלי תעיד, הוא דבר טוב מאוד. אנורקסיה גרמה לי, ללא עוררין, להיות אדם פחות נחמד ממה שהייתי לפני כן, עד שחזרתי להיות האדם הזה שוב. בימים האנורקסיים שלי רדפה אותי רוח הרפאים המחייכת של הנערה שאבי סיפר לי שהייתי: מסודרת, עצמאית. "הלוואי שהייתי מרגישה שאני מסוגלת ליותר - מסודרת יותר, מתוסבכת פחות, כמו שכולם חשבו שאני פעם - יותר מסוגלת לחיות במובן הבסיסי ביותר, עם שאיפה לקיום חי יותר". "מסודרת" היתה מילת-הזהב הזוהרת אך המעייפת שהייתי משתמשת בה כדי לגנות את עצמי ואת אחרים. לא רציתי לחיות ככה, אבל אבל כל כך רציתי שתהיה לי היכולת להיות.

מה שהפכתי להיות מאז השיקום הוא לא מה שתיארתי כ"מסודרת". אבל אני אדם חכם יותר, ואני מקווה שנחמד יותר ממה שהייתי בשנים החולות שלי.

כשאתה חולה, קל לדחות את הנחת היסוד של התיאטרון: השחקן הוא לא אתה. אתה מסתכל ומסתכל, אבל אתה פשוט לא יכול לראות מי נמצא מאחורי הוילון. השחקן הוא שחקן, הוא דמות לא קיימת. אבל זה לא אומר שאתה לא קיים. ישנן סיבות רבות לכך שאנו אוהבים להאמין בדמות ספציפית שתשרת אותנו לנצח, אבל למעשה התפקידים שאנו יוצרים לעצמנו הם כל מה שיש. התסריט משתנה כל הזמן, הקהל יכול לבוא וללכת, ומי יודע איפה או מתי המסך ייפול.