הבן זוג שלי ואני שוכבים במיטה. הוא כורך את זרועותיו סביבי ואנחנו כמו גוש של איברים מחוברים בין הסדינים. ואז הוא מדבר.
"את כל כך רכה," הוא אמר.
הוא אומר את זה הרבה. הוא גם אומר דברים כמו "כל כך כיף לחבק אותך" ו"את כמו כרית".
אני תוהה מה התגובה שלך הייתה כשקראת את המילים האלה. תדמיינו לשמוע אותם כשהן נאמרות לכם. איך זה היה גורם לכם להרגיש? מה הייתם שומעים? אני יודעת מה הייתה התגובה שלי לפניי מספר שנים. אני יודעת שהייתי שומעת "את שמנה".
העיניין הוא, שאנחנו שומעים מה שאנשים אומרים ומחברים למילים שלהם את הפילטרים שלנו: פילטרים שנוצרו מתוך תסבוכת עצומה של חוויות. זה מה שהתודעה שלנו עושה, וכשמדובר במישהו עם הפרעת אכילה, הפילטר הזה מסוכן במיוחד היות והוא נוטה לראות את הדברים בדרכים הכי שליליות כשזה נוגע להערות או תגובות כלפיי הגוף שלנו. מילים של אנשים עוברות דרך הפילטר הזה ועוברות תרגום, אז מה שאנחנו שומעים זה לא בהכרח מה שנאמר.
בסיטואציה הזו, קצת צחקתי כשהבנתי שהמילים שלו עברו דרך "מתרגם הפרעת האכילה" שלי, ואז עברו דרך "המתרגם המשוקם" שלי, שהמשמעות של זה היא למעשה שהמילים שלו עברו דרך שני מצבים: "את כל כך רכה" תורגם ל"את שמנה", ואז ל"הוא מתכוון לזה שהעור שלך רך או אולי הוא מתכוון לכך שהגוף שלך רך אז אז מה, חלק ממנו באמת כזה, וזה נחמד, וזה נחמד לחבק דברים רכים אז תפסיקי להתנהג כאילו הוא אמר משהו שהפרעת האכילה שלך תופסת לשלילי".
לפעמים הבן זוג שלי שם את היד שלו על הבטן שלי ובעדינות קצת מועך אותה. כן, אתם יכולים לראות את הפרצוף שלי עכשיו:
אם הייתי בסיטואציה הזו לפניי שלוש שנים הייתי עוברת התמוטטות עצבים ומשתמשת בהתנהגויות דרסטיות ומסוכנות ביותר, וזה כנראה היה גם משהו שהייתי זוכרת לנצח כטריגר עד לנקודה של פגיעה עצמית. עם זאת, אני כבר לא הבן אדם הזה- למזלי- אני כבר לא במקום החשוך והעיוור הזה. במקום זה שאלתי אותו, קצת בחשש:
"אתה נוגע בשומן שלי?!" ולזה הוא החזיר לי תשובה: "כן, מצטער". ושוב, לפניי שלוש שנים מה שהייתי שומעת היה תשובה כמו:"כן, את מזכירה לי לוויתן על החוף ואני בעצם צוחק על השומן שלך ומזכיר לך שאת צריכה לעשות משהו לגביי זה בגלל שזה דוחה". אבל במקום הזאת, התרגום הבא שקיבלתי ממערכת שני-סוגי-התרגום הייתה "יש לך שומן על הגוף והוא נוגע בו בגלל שהיד שלו הייתה שם וזה חלק ממך וזה משהו רך, נחמד ונעים וזה בסדר. הוא עדיין מוצא אותך למושכת ורוצה אותך ערומה לצידו 100% מהזמן". בגלל שסבלתי מהפרעת אכילה לאורך כמעט עשור, ובגלל שאני חיה בחברה שסוגדת לתרבות הדיאטות והרזון, המוח שלי תמיד באופן אוטומטי יסיט את הדברים שלו לנטיב שלילי ולפילטר מכוער. אבל בגלל שנלחמתי בשיניים ובציפורניים עבור החיים שלי והצלחתי לטפס חזרה מהמחלה העוצמתית והמרושעת שלי, ובגלל שהחלטתי לדחות את תרבות הדיאטות ולחבק את אהבת הגוף, פיתחתי פילטר שני נפלא במקום שמאפשר לי לעצור, לראות את הדברים בהיגיון, ולנסות באמת לשמוע מה אנשים אומרים כשזה נוגע לגוף שלך (ולכל דבר אחר).
הדבר החשוב בסיטואציות האלו היא שהפירוש שאתה מקבל לדברים שנאמרים לך הוא לחלוטין שונה ותלוי איפה הראש שלך נמצא וביכולת שלך לשמוע למה באמת מתכוונים כשנאמרים לך דברים, יותר מאשר לסנן את הדברים האלה דרך הפילטר האישי שלך. אתה רוצה להיות מסוגן לשמוע באמת מה נאמר מאשר לחפש במילים של אחרים השתקפות לחוסר בטחון שלך בתגובה. אם אנחנו שומעים דברים דרך פילטר שלילי שאנחנו יצרנו, זה יכול להוביל לסיטואציות לא נעימות במיוחד עם אותו בן אדם או אנשים, בגלל שאנחנו מניחים שבמילים שלהם נמצאת הכוונה המוסתרת לפגוע או להעליב אותנו.
זה גם יכול להוביל למערבולת של מחשבות שליליות שעלולות בסופו של דבר להוביל להתנהגות עצמית פוגענית. זה חשוב לא לשמוע את המילים שאנשים אומרים כאישור לחוסר בטחון שיש לנו בעצמנו. הפרעת האכילה שלכם תמיד תחפש דרכים להוכיח לכם שהקיום שלה מוצדק, ושמגיע לכם להרגיש כמו שהיא רוצה שתרגישו. אל תתנו לה לגרום לכם תחושה נוראית ומרוחקת בין אם זה כלפיי עצמכם, או כלפיי אחרים.
אם אתם מתקשים עם דברים שמישהו אומר לכם באופן קבוע, או אפילו תגובה חד פעמית שמשפיעה עליכם, אז דברו על זה.
ברוגע. בפתיחות. בכנות. במקום לנהול בתוקפנות, תשתמשו בדברים כמו "אני מרגיש" או "הפרעת האכילה שלי שומעת שמה שאתה אומר לי הוא כמו X" במקום "אתה גורם לי להרגיש X/אתה עושה X". מנגנוני ההגנה של אנשים נכנסים לפעולה כשהם מרגישים שמתקיפים אותם. לעיתים קרובות מה שנאמר הוא למעשה בסדר להיאמר והכוונה מאחוריי הדברים היא נטולת רצון לפגוע, אבל זאת הפרעת האכילה שמתרגמת את זה למשהו אחר ושמובילה לפגיעה. בגלל זה יותר יעיל לדבר על כך שזו האשמה של הפרעת האכילה יותר מאשר אשמתם של אותם האנשים. אין ספק שאני מודעת לכך בצורה מוחלטת שיש אנשים חסרי כבוד, חסרי רגישות בורים וכן מרשים לעצמם לומר דברים שהם יודעים שעלולים להוביל לפגיעה או לפחות לא אכפת להם מספיק האם הבן אדם ייפגע או לא, אבל אני מדברת כרגע על אלו שאנחנו מניחים שהם לא אומרים דברים שגויים בפניי עצמם, אלא דברים שגורמים לטריגר עבור הפרעת האכילה, שמפעילה את הפילטר המכוער שלה ומתרגמת את הדברים בשבילנו.
זה לא דבר פשוט לשנות את דפוסי המחשבה במוח שלנו, אבל זה כן אפשרי. זה לוקח זמן, סבלנות והתמדה. זה מצריך נחישות. זה מצריך קפדנות. זה אומר שאנחנו חייבים לאתגר את המחשבות הרעות כל פאקינג דקה של כל פאקינג יום. זה אומר לעבוד על לאהוב ולכבד את עצמך כבן אדם. זה אומר לצעוד צעדים אל עבר קבלה עצמית של הגוף שלך, בצורה הטבעית ובמשקל הבריא שלו. זה אומר לצעוק "לא" להפרעת אכילה ולהילחם על הבריאות והאושר שלך. זה אומר לזהות ולהבין שאנשים שאוהבים אותך באמת לא מנסים לפגוע בך. זה אומר לזכור שאולי אתה בנקודה הזו בחיים שלך שאתה מרגיש שנוא על סמך הגוף שלך ומתרגם את זה כשנאה כלפיי מי שאתה, אבל אלו לא הדברים שאנשים אחרים מרגישים כלפייך. זה אומר שיקום, וזה אומר לצאת למסע אל עבר המקום שאתה רוצה להיות בו. אל עבר חיים שאתה רוצה לחיות. להיות הבן אדם שהצליח להתעלות על הפרעצ האכילה. זה אומר לבחור את הדרך שמובילה לחופש.