פשוט לתת לך ללכת..

והמכונית מתרחקת

ואתה שומר איתך חלק ממני ונוסע

ואני רועדת,

לא בטוחה אם בגלל הקור או בגלל משהו אחר,

יותר פנימי,

יותר רציני,

יותר אמיתי

כי אפשר לבכות ולהתלונן בלי סוף על מה שאין

ואפשר ליפול ולהישאר על האדמה עד שהסערה תחלוף

אבל הכח הכי גדול הוא להיות מאושרת עם מה שזכיתי שיהיה לי.

ואני ארקוד בעין הסערה עם מה ששלי.

וזה נהיה קשה יותר כל פעם לראות אותך מתרחק..

והמחשבה על הזמן שיעבור עד הפעם הבאה מקפיא כל חלק בגוף..

אבל יש לי אותך

ואני מאושרת

ואני נושכת קצת שפה כשאני מחייכת אחרי הרחוב הריק,

שבו היית רק לפני דקה או שתיים

כי אושר כזה,

מיוחד,

הוא שלי.

כולם שמעו?

שלי.

אז בסוף הפורים הזה כן טוב, נכון?..