חיכיתי.
מאז כיתה ז חיכיתי.
בכיתה ז הכל התחיל להיות קשה.
קשה בבית, קשה למצוא חברות חדשות באולפנה ענקית בה גורמים לך להרגיש כלכך קטנה, קשה כי התחלתי להבין שהדת זה לא בשבילי.
קשה.
אבל כבר מאז, הייתה לי תקווה.
תקווה שיום אחד אני אצא מהמקומות האלה שעושים לי רע, שאני אהיה במקום משלי. שאני אעשה מה שטוב לי.
כמה שנים אחרי זה שמעתי על שירות לאומי.
זה לא סוד שאני מחפשת שירות כבר מכיתה י.
כל האתרים של העמותות? אני מכירה בעל פה.
בתחילת השנה כשרק התחילו להסביר לנו על הכל, כולן פחדו ונלחצו.
אבל אשירה שמעה שיש דבר כזה שירות לאומי חילוני.
ואשירה חייכה ונשארה רגועה.
ברור שאני אהיה מהראשונות שיסגרו שירות, וסופסוף אני אוכל להרגיש כבר שזה עוד רגע פה.
שהציפייה הייתה שווה את זה.
ברור, נכון? 
אבל אחת אחרי השנייה כל הבנות בשכבה התחילו לסגור שירות.
אחת קומונרית, אחת בית אבות, אחת בקנדה.
ורק אשירה עוד מחפשת מספרי טלפון.
כל העולם כבר ניסה לעזור לי והתייאש, הרכזות כבר מסננות כי אין להם כוח לחפירות שלי.