כדי להתהלך בכאבים, כדי להיות מסוגלים להיפתח בפניהם, צריך להעז לסלוח.
לסלוח זה לשחרר את האשמה, להניח לה.

האשמה היא עוגן שמחזיק אותנו. 
כשאנחנו סולחים, כשאנו משחררים את האשמה, אנחנו משתחררים, אנחנו מרשים לעצמנו להתקדם.
להעניש את עצמנו השכם וערב על דברים שאי אפשר לשנות, עוצר אותנו בזמן.
צריך להתרחק מהעקבות, מהצעדים שמובילים אותנו אל אותה הדרך פעם אחר פעם.
לסלוח, לסלוח לעצמך, זה לגדול. 
צריך להעז להתקדם, לא לחזור על אותן התשובות לאותן השאלות.
קשה לנו לסלוח לעצמנו, זה גוזר עלינו לא לצאת מהטעות שעשינו.

לא לסלוח לעצמנו זה הדרך שלנו להעניש את עצמנו.
לסלוח זה יותר מסתם לסלוח למישהו, זה להבין שאיננו אשמים באי היכולת של אחרים.
כשאנחנו חוזרים אל זה שפוגע בנו, אנחנו בעצם מנסים לתקן אותו.
זה ניסיון לגרום למה שהיה לא להיות יותר. 
כשאנו חוזרים לאותו רגש, אנחנו מחפשים את ההזדמנות לשנות את מה שקרה. זה בלתי אפשרי.
לסלוח לעצמך, זה לשחרר את רגשי האשמה על הקיום שלך.