אני נעולה במקום שמרוקן אותי

במקום בו דואגים להשתיק אותי כל פעם מחדש

מקום בו מסרבים לקבל את הדעות שלי

מקום מתעלמים  מהרצונות והצרכים שלי

מקום בו אני לא יכולה להיות מי שאני

מקום שאני לא מקבלת ממנו לא חום ולא את האהבה שמגיעים לי.

'אשירה, תתנחמי בזה שרק עוד כמה חודשים את יוצאת משם'

'אשירה, תתנחמי בזה שכבר עברת יותר נורא וקשה מזה'

'אשירה, אל תשכחי שתמיד יש אנשים עם צרות גדולות יותר ושיצאת דיי בזול'.

אנשים, לא.

מה זה משנה אם זה חודש, יום, שעה או חצי שנה?

כל דקה כאן היא נצח.

כל רגע פה הוא מילניום.

עברתי נורא וקשה מזה? אז מה?

מה שהיה היה ועכשיו רע. עכשיו.

הדברים שקורים עכשיו עושים לי רע.

'צרת רבים חצי נחמה'? לא.

אז מה אם לאנשים יש בעיות יותר גדולות וקשות משלי?

אולי אני סתם מתלוננת כשאין לי זכות יחסית לאחרים?

אבל גם לי קשה.

גם עלי עוברים דברים, גם אני מתמודדת עם קשיים שלא הייתי מאחלת לאף אחד.

אין נחמה.

קשה.

'את אחראית לאיך שאת מרגישה. את יכולה לבחור איך להתמודד עם הקשיים'

לא תמיד אנחנו אחראיים לאיך שאנחנו מרגישים.

לא תמיד יש לנו את הזכות לבחור בכלל.

לא תמיד אנחנו יודעים איך להתמודד עם מה שהחיים זורקים לנו לידיים.

ריקנות.

זעם.

כאב.

תסכול.

בלבול.

כבר לא יודעת מה ואיך ולמה להרגיש.