ניצוצות של תקווה .

החברה הישראלית שאני חלק ממנה , היא לא חברה מפרגנת במיוחד ,

וזאת בלשון המעטה ....מעטים האנשים שהצליחו בגדול בתחומים כאלו ואחרים ,

וזכו לאהבה ופירגון באופן קולקטיבי וסוחף , לרוב אין הדבר כך , וחבל .

אדם שניבחר לדוגמא לתפקיד ציבורי כלשהו , לא עובר שבוע או חודש במקרה הטוב ,

וכבר כותרות ענק במדיומים התקשורתיים , על כתמים בעברו , על התנהגות בלתי הולמת ,

ואלוהים יודע מה עוד ....הרי ברור שאם מתעקשים לחפש תמיד אפשר למצוא משהו ,

אבל לא פעם ההר מוליד עכבר , והפיל הופך לזבוב .

יש לנו מן תכונה כזאת כחברה , שאנחנו מאוד אוהבים מצד אחד להמליך מלכים ,

אבל נהנים אחר-כך גם לראות אותם נופלים .

אני חושבת שזה דווקא נורא כיף לראות מישהו מצליח ,

זה טיבעי שכל אחד יכול להגיד לעצמו הלוואי וגם לי היה קורה ככה וככה ,

אבל לקנא , ולחכות שהוא יפול , או ימעד בסולם ההצלחה , זה כבר רוע אמיתי .

כמובן שקיים גם הצד שני , אדם שמאוד מצליח ויש לו למשל רווחה כלכלית מאוד גבוהה ,

היופי והגדולה שלו היא בצניעות , ולא בניקור עיניים מוגזם וראוותני .

בסופו של יום אם נעמוד מול המראה , וניסתכל לעצמנו בלבן של העיניים ,

נבין שהרבה מאוד פעמים במהלך החיים כאשר אנחנו עסוקים במרדף אחר כסף , כבוד , מעמד , הצלחה וכו'...

זה נעשה יותר בשביל להראות לסביבה שהנה גם לנו יש , וגם אנחנו יכולים , ופחות בשביל עצמנו ...

לעומת-זאת אנשים שכן הצליחו לשחרר , וחיים את חייהם ללא המרדף האינסופי -

במירוץ החיים המטורף הזה , הם  לדעתי כמעט בוודאות הרבה יותר מאושרים , שלווים ,

ובעיקר מרגישים סיפוק מכל-דבר שהם עושים , ויודעים לשים את הדגש על מה שבאמת חשוב !