ניצוצות של תקווה .

ושוב אותן כותרות מעציבות על פיגוע דקירה ,

השקט הוא רק שקט מדומה , והתחושה היא כל הזמן של מי יודע מה יילד יום .

אנחנו יושבים על חבית אבק-שריפה , והפחד האמיתי הוא שהיא תיתפוצץ .

בפוסטים שלי אני באופן ודאי בוחרת שלא להיכנס לעמדות פוליטיות ,

ולכן ההתייחסות שלי היא באופן ישיר למה שקורה בשטח , ללא נקיטת עמדה ספציפית .

יש בי חששות זאת האמת , אומנם אני מנהלת את חיי באופן רגיל ושיגרתי ,

אבל בראש מאחור יושבת לה איזה מחשבה מציקה שלא מרפה ,

מה יהיה מחר , מה יהיה בעוד רגע ,

כי המצב כפי שכולנו חשים הוא מורכב אולי יותר מאי-פעם ,

הגבולות אשר מקיפים אותנו רגישים ושבריריים , הן מצפון והן מדרום ,

וגם בתוך לב מדינתנו לא שקט , ובל נישכח גם ארצות רחוקות יותר שמהוות עלינו איום .

לפעמים אני מקנא קצת באנשים שמצליחים להישאר מנותקים ,

לא קוראים עיתונים , לא רואים חדשות , ובאינטרנט בוחרים לגלוש באתרים שאינם חדשותיים ,

הם בחרו במודע לחיות בבועה , ואם לא שמעו ברחוב או באוטובוס על אירוע כזה או אחר ,

אין להם שמץ של מושג מה מתרחש .

ניתקלתי לא פעם באנשים כאלה , ולא הצלחתי להבין איך אפשר לחיות ככה ,

הרי אנחנו חיים במקום כזה שאם נירצה או לא יש מן צורך כזה לדעת מה קורה....

אבל כפי שאמרתי לפעמים אני באמת מקנא בהם .

הלוואי והיה פה אחרת , אבל אני  מוצאת את עצמי מאוד פסימית בנושא הזה ,

גם כשאני נולדתי אמרו שכשאגדל בטח כבר לא יהיו מלחמות ,

אבל קרה בדיוק הפוך , כמו שאנחנו התחזקנו והתקדמנו כך גם האויב ,

ושקט ושלווה ניראים רחוקים מאי-פעם ,

לפחות אנחנו צריכים להיות טובים אחד לשני , כי השלום מתחיל בתוכנו .