ניצוצות של תקווה .

עד כמה שידוע לי רוב די גדול מהציבור בישראל , לוקח חלק בתופעת הטוקבקים .

אצלי למשל זה בא בתקופות , יש שבועות וחודשים שאני לא אגיב על כלום ,

ויש ימים שפתאום איזה בערה פנימית והזדהות טוטאלית עם הנושא המדובר ,

תגרום לי להגיב יותר מפעם אחת ביום על כתבה כזאת או אחרת .

גם בתקופה שהטוקבקים היו אנונימיים וגם בתקופה הנוכחית שהכל חשוף בפייסבוק ,

תמיד שמרתי על תרבות הדיון , על שפה נקייה , ועל כבוד כלפיי נושא הכתבה .

במידה והיה מדובר בכתבה שנגעה באופן ישיר לבן אדם כלשהו ולא לנושא מופשט ,

הקפדתי שבעתיים להביע דעה עיניינית ולעולם לא בצורה פוגענית ובוטה .

בכל פעם מחדש אני נידהמת מהאומץ שיש לאנשים להגיב בצורה מעליבה , בוטה ,

ועם קללות ומילות גנאי שהשתיקה יפה להם , והכל בפנים חשופות ושם גלוי .

אבל אתם יודעים איפה הבעיה האמיתית בכל הבארדק הזה של עולם הטוקבקים ?

הבעיה האמיתית היא דווקא עם אלו שמגיבים בצורה מכבדת , עיניינית , ונקייה ,

ולמרות זאת חוטפים עלבונות , השפלות או כל דבר לא נעים אחר .

כלומר , אפילו אם אתה בסדר יוציאו אותך כלא בסדר , וזה ממש עצוב ולא הוגן .

אפשר לספור על פחות מכף יד אחת את הפעמים שזה קרה לי ,

בדרך כלל אני דווקא מקבלת תמיכה חיובית ובשפה נקייה , גם אם מישהו לא בדעה שלי .

באותן פעמים בודדות שמשום מקום פגעו בי והעליבו אותי ללא סיבה ,

הייתי פשוט המומה , אבל למרות זאת עניתי ולא נישארתי חייבת .

המענה שלי היה עדיין תרבותי ומכבד אם כי בהחלט עמדתי על שלי ולא הבלגתי על העלבון .

מה אני אגיד לכם ... נורא עצוב שזה ככה , ולא ברור למה זה לא יכול להתנהל אחרת .

אין לי מושג איך זה מתנהל בארצות אחרות , אבל אצלנו פה בישראל עברנו קצת את הגבול ,

או ליתר דיוק : קצת הרבה !!!