בין החיים אני מרגיש מת, ובין המתים אני מרגיש חי.
שלום לכן, גופות יקרות. מה מצבן של עצמותיכן?
העונה השמינית של דקסטר נפתחה בצורה טובה מאוד, כיאה לסדרה שזוהי עונתה האחרונה. נראה שהפן הפסיכולוגי של הסדרה חוזר לעמוד במרכזה, וזה דבר שאני מאוד מרוצה ממנו.
אמנם הסדרה לא באמת מכניסה אותנו למוחו של רוצח סדרתי אמיתי, אבל היא מספקת לי מספיק גיחות לדיונים פילוסופיים כאלו ואחרים עם עצמי. בעיית הבחירה החופשית מועלית בה באופן מאוד מספק לטעמי.
דקסטר מורגן הוא אחת הדמויות הכי מרתקות שיצא לי להיתקל בהן בחיי עד כה, ועל כן אסיר תודה אני ליוצרי הסדרה, שלפי מיטב הבנתי לקחו רחוק את הקונספט של הספר עליו היא מבוססת ("דקסטר חולם חלומות אפלים").
האמת היא שהשאלה בדבר אופיים של רוצחים סדרתיים עניינה אותי עוד טרם צפיתי בסידרה הזו.
ריתקה אותי מאוד דילמת הבחירה החופשית והענישה בעניין הזה. הרי רוצח סדרתי הינו תוצר של אירועים שחווה אדם בעברו, כמו גם של תכונותיו הביולוגיות.
אם לדוגמה אדם חזה בילדותו ברצח טראומתי באופן ישיר, וכתוצאה מהטראומה שעבר נוצרה תשוקתו לרצח, כיצד נבוא אנו ונתיימר להאשימו ולהענישו בגין מעשי רצח אותם ביצע?
מה בדבר רוצחי המונים כגון מבצע הטבח בבית הקולנוע באורורה ומבצע הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק? הרי ברור שאינם ביצעו זאת תחת שפיות מוחלטת.
מי יבטיח שאני לא אבצע דבר כזה בעתיד? גם אני יכול לבצע זאת ברגע אחד של אובדן שפיות. האמת היא שמחשבות על מעשים כאלו חלפו להן לא פעם במחשבתי, כך שכבר הייתי עושה זאת מזמן אם לא היו לי ערכי מוסר, מצפון, אמפתיה, שליטה עצמית ורצון לחיות. אבל מי יבטיח שלא אבצע זאת ברגע שאאבד חלק מן החסמים הללו? משם הדרך מאוד קצרה.
ליבי עם מבצעי הטבחים הנ"ל שנקלעו למצב הטרגי הזה בלית ברירה. אני לגמרי מתעב את האנושות על כך שהיא בוחרת לסווג אנשים כאלו כ"אנשים רעים". נכון שמדובר ברוצחים, אבל אף אחד לא יכול לשים את עצמו בנעליים שלהם.
מה עם מחבלים? מה עם הנאצים? מה עם היטלר? ובכן, למרבה האבסורד - גם כאן אין אשמים. המציאות האבסורדית הבלתי-שפויה שבה אנו הווים, היא זו שמאפשרת את שלל הפעולות הנתעבות הללו. זה לא משהו חדש. זה עוד קיים משחר האנושות. כאן נכנס גם המיתוס על קין והבל, שלדעתי מהווה את אחד המיתוסים החשובים בנושא האבסורד שבקיום.
הטבע (או האלוהות - כיצד שתבחרו להגדיר זאת) הוא זה שמאפשר את קיומם של הרע והטוב, שבין כה וכה אלו מושגים שבא האדם והגדירם, ואינם משקפים אמת אבסולוטית כזו או אחרת (רלטיביזם מוסרי).
"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה." (ישעיה, מ"ה, ז')
למען הסר ספק, איני תומך באף אחד מכל אלה, אלא מבין שמבחינה פילוסופית לא הייתה בידם אפשרות הבחירה, כך שעניין האשמה הוא לגמרי חסר צידוק בראייה פילוסופית. ברור שמבחינה פרקטית קשה מאוד שלא לשפוט, אבל כאן כבר נכנסות תובנות שמקורן בהנחות יסוד כמו קיומה של בחירה חופשית.
אם כן, אופיה של המציאות עצמה הינו בלתי-שפוי, ולכן דווקא אי-שפיות היא המוצא הטוב ביותר, כפי שטען ידידי משכבר הימים, סופר המד"ב פיליפ ק. דיק, בספרו VALIS:
"It is sometimes an appropriate response to reality to go insane."
מה היה קורה אילולא היה קיים "רוע" כפי שאנו מגדירים אותו? כולנו היינו רובוטים "אסימוביים" (ובכן, לפחות לפני שהם פיתחו לעצמם תודעה) בחברה אוטופית. העניין הוא שגם כאן מגיעים לאבסורד - לאף אחד אין יכולת לבחור לבצע דבר "רע", ועזבו את זה שלדעתי בחירה חופשית בלאו הכי אינה קיימת, כך שבכל מקרה האבסורד הינו עצום.
System of a Down - Soldier Side:
"People all grow up to die"
בכל מקרה המוות ממתין לנו בסוף הדרך. אז למה בכלל אנו חיים, אם לא כדי למות? אחרי הכל, לא נזכור דבר מחלום המציאות.
הו, למה איננו חיים חיי נצח?
Dream Theater - To Live Forever:
"If I'd started from the top
And worked my way down
There'd be no reason
To live forever"
וכי מהו הטעם בחיי נצח בכל אופן?
אם כן, המציאות שפויה רק במידה ואינה קיימת.
ועכשיו - החלק האומנותי...
מישהו צרח "דואליזם"?
In us all there are two separate sides - that which is evil and that which is good
Some people live by one side and others by the second
Both of them have a little bit of the other, but it must remain clear that the two depend on each other
Remember - evil is a part of the good and not the opposite
There is no sadness without joy, and there is no joy without pain
There is no holy without impure, and there can be no blasphemy without holiness
Thus the two sides must live in harmony
בכולנו שני צדדים נפרדים - הצד הרע והצד הטוב
חלקנו חיים לצד אחד מהם וחלקנו חיים לצד האחר
בכל אחד מהם יש קצת מהאחר, ושניהם תלויים זה בזה
זכור - הרע הוא חלק מהטוב ולא הופכי לו
אין צער ללא אושר, ואין הנאה ללא סבל
אין קדוש ללא טמא, ולא יכול להיות חילול הקודש ללא קדושה
כך על שני הצדדים לחיות בהרמוניה
אם כבר ב-Orphaned Land עסקינן - בחמישי הקרוב אהיה בהופעת השקת אלבומם החדש "All Is One". מי יהיה שם? (:
אגב, לדעתי האלבום החדש הוא האלבום הכי פחות טוב שלהם. חסרים לי מאוד הגראולים, האווירה המטאלית והעוצמתיות. הסאונד די חרא לדעתי. אבל שלא תטעו - מדובר באלבום לא רע בכלל! פשוט מבחינה מטאלית הוא די מאכזב.
השיר "Fail" הוא היחיד שבאמת הצליח להרשים אותי, ומן הסתם כי הוא היחיד באלבום שמשלב גראולים, פרוג ואת הסגנון האופייני להם. חסר להם אם לא ינגנו אותו בהופעה!
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
