משום מה כשילדים נרצחים בטבח בבית ספר בארה"ב או כשאיזה הורה שאיבד את עשתונותיו החליט לרצוח את ילדיו ולהתאבד, לתקשורת יש נטייה לגעוש ולרעוש, ובעקבותיה כל הציבור עושה זאת גם כן, בעוד אלפי ילדים מתים מרעב בכל יום, כשכל העולם עסוק במלחמות ובהרג. כמה אירוני, לא?
בנוסף לכך, מנקודת המבט שלי אין שום הבדל בין רצח של ילד בן 3 לבין הפלת עובר, או באופן כללי אין הבדל בין כל סוג של רצח לבין הפלת עובר. הפעולה הראשונה אינה לגיטימית ואילו השנייה כן. הכיצד? הרי בשני המקרים אתה רוצח יצור שכבר נמצא בחיים.
לא משנה מה יגידו לי וכמה ינסו לשכנע אותי - הפלה היא פאקינג רצח, ומבחינתי זה בדיוק אותו הדבר כמו פרשיות הרצח האחרונות. אז בזמן שאלפי עוברים נרצחים ואלפי ילדים מתים מרעב ועוד מספר לא ידוע של חיילים מתים בקרבות מיותרים מדי יום, כולם ממשיכים בחייהם כרגיל. ואז איזה מקרה רצח כמו אלו שפורסמו בתקשורת הישראלית ביממות האחרונות מזעזע את הציבור. סליחה, איפה הייתם עד עכשיו?
איני מתיימר לצאת נגד אנשים שמחליטים להפיל, כי אני מסוגל להבין אותם, בדיוק כפי שאני מסוגל להבין רוצחים. מי אני שאשפוט את האב או האם שעשו זאת? רצח אינו פעולה של שחור ולבן. הקיום הוא זה שמאפשר את הרצח. אפילו התנ"ך מתחיל במיתוס על הרצח הראשון. זה תמיד היה ידוע לכל שטבע המציאות מאפשר רצח, כפי שבעלי-חיים מסוגלים ליטול חייהם זה של זה, כפי שהטבע מסוגל לכלות את החיים בדיוק כפי שהוא מאפשר אותם.
כל העניין מסתבך עוד יותר כשעולה השאלה - האם ישנה בחירה חופשית? אם אטען כי אין בחירה חופשית, הרי זה אבסורד, ואילו אם אטען כי יש בחירה חופשית, הרי גם זה אבסורד. שום תשובה לא תספק אותי בעניין הזה - לא דתית, לא פסיכולוגית וגם לא מדעית. מדובר במציאות שיש לקבלה כפי שהיא, על אף האבסורד שבה, או פשוט יש להתאבד.
יש להבין שהאבסורד הוא השליט בקיום. אין מקום לצביעות והטלת אשמה. זה יכול לקרות לכל אחד בנסיבות מאוד ספציפיות, גם ל"נורמטיביים" ביותר, גם לילד בן 8 שרצח את סבתו בלי להיות מודע באמת למשמעות הדבר שעשה, וכעת יהיה מאושפז במוסד לשארית חייו.
בעיניי אין שחור ולבן. יש שיגידו שהכל שחור. יש שיגידו שהכל לבן. אני בסה"כ רואה רק מערבולת אפרורית בלתי ברורה וחסרת ודאות של שניהם.
אנו הגדרנו מהו טוב ומהו רוע, וכך גם כל הדתות הגנוסטיות מתיימרות להגדיר את שני הכוחות המנוגדים הפועלים ביקום.
חנה ארנדט תבעה בזמנה את המושג "הבנאליות של הרוע" בהקשר למעשי הזוועה של הנאצים בשואה, ולמעשה היא צודקת. במבט נייטרלי על המציאות ניתן לראות כי המציאות לכשעצמה היא בלתי-שפויה מיסודה. היא מאפשרת לדברים כאלו לקרות, ואין דרך להימנע מכך, לא משנה כמה נשפוט או נזדעזע כתוצאה מכך - קין רצח את הבל - הרצח הוא חלק בלתי נפרד מן הקיום.
השואה נמשכת עד היום, כשילדים ממשיכים להיוולד ללא משאבים הזמינים למחייתם. האילנות ממשיכים להניב פירותיהם, אך אין מי שיקטוף אותם, והפירות נופלים ארצה ונרקבים. ישנם אנשים שנולדים כשתכליתם היחידה היא למות. ברירה טבעית? החזק שורד? במה בכלל שונה האדם מן הבהמה אם כל תכלית חייו היא לאכול ולישון?
"להיות, או לא להיות, וזו השאלה:
מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!" ("המלט", שייקספיר)
"כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶםכְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל" (קהלת ג'). בסופו של דבר החיים הם אך ורק חלום, וכולנו נולדנו בשביל למות. במוקדם או במאוחר כל אדם מת, כל יצור חי בא על מותו. ועם הקונספט הבלתי נתפס הזה של המוות יש להתמודד בדיוק כפי שיש להתמודד עם הקונספט הבלתי נתפס של החיים.
העולם עוצם עיניים, הכל ממשיך כרגיל, עד שקורה מקרה מצער כזה. אבל אני כבר לא מתפלא ולא מזדעזע, אלא מקבל זאת בהבנה, עם כל הצער שבדבר, כי אני מסתכל על התמונה הכללית ורואה את המציאות כפי שהיא. השאר יכולים להמשיך להתעלם, ואז ברגע אחד של הארה נקודתית להתפלא ולהזדעזע.
והרי לכם עוד פוסט על אבסורדיזם.
אבל מעט תקווה לסיום: אתה יכול לבחור להביט מעלה ולראות כמה התדרדרת לאחרונה ולהתאבל ולוותר, או לבחור להמשיך לצעוד במעלה ההר באומץ ובתעוזה למרות הקושי הרב שבדבר.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
