Portals of My Mind

קשה לי להבין איך הכל משתנה ברגע אחד.

בחוץ השמיים מעוטרים בעננים ורוחות הסתיו מנשבות ברכות... השדות הירוקים מרקדים והעצים מתכוננים למשתה החורף הקרב, בעוד השמש דורשת שלום לעיתים.

אני רוצה להיות בחוץ, אבל אני נכנס פנימה, בלית ברירה. ברגע אחד... הכל גורם לי לרצות להקיא: בית, ארבעה קירות, כלוב. הטבע קורא לי, ואני מוצא את עצמי בכלוב הזה שוב ושוב.

התחושה היא תחושה של ריקנות. אני ממשיך להפסיד במשחק הזה שאיני בנוי אליו. מהבית למשרד; מהמשרד לבית.

האווירה דיכאונית, וההורים שוב מדברים על העבודה. נמאס, נמאס, נמאס.

אני לא מסוגל לדבר עם אף אחד. זה תמיד מרגיש לי שאני נטל עבור אלו שמקשיבים, עבור אלו שמנסים להבין.

כי זה פשוט לא משנה מה יגידו לי, שום דבר לא יעזור, שום דבר לא יתקן.

אני בכלל לא צריך שמשהו יתוקן. זה חסר תקנה. אני לא צריך שישמעו את הצעקה שלי. היא חסרת תוחלת.

אני בסה"כ צריך ידיים שיחזיקו אותי חזק ויעצרו בעדי מאובדן שליטה וממימוש הרצון שלי לזרוע הרס.

הבדידות קורעת אותי מבפנים.

בחיי, כמה אפשר לחכות לאהבה?

אני אבוד לנצח במבוך המזדיין הזה שיצקו אותי לתוכו.

איני יכול לברוח. מותר לי רק לצרוח.

אז באה המוזיקה לחבק אותי ולנחמי ולמחות את דמעותיי הנחבאות שאינן זולגות החוצה.

We're all crying for respect and attention

We're all dying for a painless redemption

(This is not what I wanted

But for every  d r o p  of blood I lost myself

I, too, lay bleeding on the sidewalk...)

כל מילה בשיר הזה היא פשוט קדושה.

כל צליל בשיר הזה הוא פשוט קדוש.

השיר עצמו קדוש. האלבום כולו קדוש.