מדי לילה אני הולך לישון, תוהה וחושב
על המוות, על ההתאבדות בה איני חפץ,
על השינה הבלתי-מובנת והפחד שאוחז בי,
החרדה מהבלתי-מוחלט, מהבלתי-מוכח - רב הנסתר על הגלוי.
על כך ש"מדוע אני ולא הם", האבסורד -
כל הילדים שלא זוכים לחיות הרבה, שמתים מרעב בכל רגע,
או אלו שנולדים לתוך מקום בו המצוקה יוצקת לתוכם את רוח הפשיעה
ואני יודע שזו לא אשמתם, על אף שיש מעטים מהם שמצליחים להימנע מכך ולפרוח כל עוד יש ביכולתם לעשות זאת.
וישנם אלו שאין בהם מספיק תבונה לדעת ולהרגיש
ולהבין שהחיים הללו הם מתנה, על אף הסבל הטמון בהם.
משום מה כך אני מרגיש, משום מה כך... אני מאמין - שיש סיבה, שיש תכלית, שיש מטרה.
שיש תשובה אי שם במעלה ההר, אבל התשובה היא אישית,
היא לא קבועה, היא דינמית, היא משתנה, אבל היא ברורה,
על אף שאינה אמיתית, שאינה אמת מוחלטת, שאינה שלמה ועקבית, היא קיימת, היא ישנה.
"החיים הללו הם חלום - מתנה אותה קיבלנו על מנת לחיות ולאהוב; את השביל אנחנו סוללים."
מדי בוקר אני מתעורר עם קונספטים בראש,
קונספטים לחשיבה, לכתיבה, ליצירה.
כוס הקפה שלי היא המתחולל בי, במכונה המופלאה המכילה אותי.
ישנם ימים בהם עליי אך ורק לעצום את עיניי ולהקשיב לסערת המחשבות והרגשות המציפה אותי.
ישנם ימים בהם עליי פשוט לפקוח את עיניי ולנשום, כי אסור לשכוח לנשום, להרגיש ולחוות את ההוויה.
אם לא נעצור לרגע, אם לא נפסיק לחשוב לפעמים, לעולם לא נחווה את החיים שניתנו לנו.
אם נמשיך לחפש אחר משמעות האושר, לעולם לא נהיה מאושרים.
אם נמשיך לחפש אחר משמעות החיים, לעולם לא נחיה.
והזמן - אם נמשיך לחשוב על האופן בו אנו מנצלים אותו, ועל כמה הוא הולך ואוזל - הוא יחמוק לנו מהידיים בלי שנרגיש.
שעון חול שכזה - הולך ונסדק, והגרגרים הולכים ואוזלים בתאוצה.
ישנם ימים בהם אני תוהה מי אותי יזכור, מי אותי ישכח,
מה אותיר אחריי לכשאמות, מה אני בסה"כ - ישות כלשהי, חושבת וחולמת.
וכשאני נוסע באוטובוס לעבודה, אני יודע... אני יודע שהזמן לחשוב הוא קצר, כי תיכף אתחיל לעבוד, ועליי לכתוב ולשרבט הכל, את כל מחשבותיי
על מחברת שאין בידי, על מכשיר שתוך כדי שאני מקליד בו - נשכחות מילים, נשכחות מחשבות, כי אני חושב מהר יותר משאני כותב.
אז אני תוהה - למה אני לא יכול להקליט את המחשבות? למה הן חולפות להן לפני שאספיק לכותבן? וזה מתסכל.
בכל זאת אי אפשר לכתוב משהו ישר מתוך המוח ולשמור עליו שלם ועקבי תוך כדי, כי השפה עצמה גורמת לאובדן של משמעות.
ברגע שזה יוצא מהמוח שלי, הפירוש האינדיבידואלי שלי נעלם, וכך בא המקום לפרשנותם של אחרים.
וזה לא רע, וזה לא טוב. זה נחמד. התמצות בא לו כמו בתהליך של ברירה טבעית.
ובסופו של דבר, כך אני מאמין: מה שבאמת היה עליי לכתוב - אותו כתבתי. מין גורל כזה, כי הבחירה החופשית מוגבלת, אם בכלל ישנה.
ואז באות התהיות... על העתיד שבו המכשירים יהיו כבר בתוך המוח, מציאות רבודה שכזו.
והאם זו תהיה אוטופיה או דיסטופיה? הרי... המדע הבדיוני כבר הראה הכל והתווה את התוואי, לאן אנחנו הולכים, לאיזה כיוון אנו צועדים.
וזה הולך ומתגשם. ולא רחוק היום בו הטכנולוגיה תהפוך מאמצעי עזר בעל תועלת למשהו שירחיק אותנו מעצמנו, מהיצירתיות, מהחשיבה העצמית.
האמנות - מה יהיה גורלה אם כולנו נוכל לייצר אותה בקלות? האם תהיה לה משמעות? האם היא תתפתח באופן אבולוציוני?
והאם מישהו יזכור אותנו בעוד 10,000 שנים? האם המוזיקה האהובה עליי תישמר באיזה ארכיון מאובק?
האם הם יחיו יותר? האם יהיה להם יותר זמן לקרוא את כל מה שאנחנו כתבנו ויצרנו? ואם כן, האם יהיו להם דברים לחדש?
האם הם יהיו עבדים? האם הם יהיו חופשיים?
לו הייתי חי במאה ה-12 ומגיע לכאן, להווה שלי - לא הייתי מאמין למראה עיניי, למשמע אוזניי. הכל שונה.
הנוף מבטון, הרעש אליו התרגלנו, האמנות ההזויה, הסוריאליסטיות. מי דמיין שכך יהיה? ומי יכול לדמיין מה יהיה?
איך הערים ייראו? איך החלליות שלהם יפעלו? איך האנשים ייראו? איך האנשים יחשבו?
המהפכה התעשייתית השנייה - היא תהיה המהפכה הטכנולוגית.
הסינגולריות - האם היא תבוא? האם המכונות ימרדו בנו ויגברו עלינו? האם חזון המטריקס יתגשם?
האם תהיה מטרה?
האם תהיה אינדיבידואליות, רומנטיקה, ייחודיות, מגוון?
האם תהיה קולקטיביות, מכניות רובוטית שמאחדת את כולם תחת הגדרה אחת?
האם את הרובוטים ננצל לתועלתנו? האם נשתמש בהנדסה גנטית ובהנדסה חברתית על מנת לטהר את הגזע,
על מנת ליצור תבנית אחידה עבור המכונה המשומנת, על מנת ליצור "עולם חדש מופלא"? האם לכך נתרגל?
והמוסר שלנו - מה יעלה בגורלו? והאמנם הוא קיים בנו עכשיו?
ואולי כבר מזמן התחלנו לאבד צלם אנוש, אבל לא - אין כך אני מאמין. אני מקווה שיהיה בסדר, גם לכשאלך, עבור ילדיי, עבור נכדיי.
אני יודע שאני בסדר. אני כמו כולם, אבל אני שונה, כמו כל אחד מאיתנו. ואני מקווה שכך יהיה גם בעתיד.
אנשים רואים בי משהו מיוחד, משהו עוצמתי. יש לי חזון, יש לי דברים להגשים ולחדש, יש לי עולמות לברוא. יש בי גאווה עצמית שמחכה להתפרץ.
יש לי משהו לתרום לעולם, בין אם רוחני ובין אם חומרי. אבל מבחינתי הרוח והחומר מעורבלים זה בזה, לפחות כך אני מקווה שיישאר.
אני רואה בעצמי משהו מעבר. זה לא נרקיסיזם, זו גם לא מגלומניה, אלא האדרה אישית מינימלית שלדעתי על כל אדם לשאת ברוחו.
אנחנו אלוהים. בואו נפרח ונגשים את עצמנו ונילחם עבור משהו ששווה לחיות עבורו. לשם כך קיבלנו את החיים הללו. לשם כך אנו חולמים.
המסע הזה הוא חלום. החלום הזה הוא מסע. אתם מוזמנים להצטרף למסע שכבר התחיל ורחוק מלהסתיים.
הפעם לא רק אצרף לכאן את השיר היומי, אלא גם אצרף קישור למילותיו, כי בעיניי הן מתארות באופן כמעט מדויק רבות ממחשבותיי ותהיותיי בחיי.