הלכנו לפסטיבל השוקולד במתחם התחנה ביפו. כן, בלי קשר לזה שהיה חיסול ליד. אני יודע שישר תחשדו בי, אבל לא - לא רצחתי אף אחד היום. העניין הזה מאוד מטריד, ואני כבר משתגע מאוזלת היד של המשטרה ובתי המשפט בנדון. בסוף ימותו אנשים חפים מפשע כתוצאה מכל החרא הזה.
למען האמת לא היה משהו. אכלנו "שווארמה של שוקולד", שזה סתם שם גימיקי חסר פרופורציה. זה פשוט סוג של קרפ צרפתי עם שטויות שוקולדיות בפנים. באופן כללי היה צפוף, כי כולם התכנסו היכן שאפשר להימלט מהגשם. לאור זאת אנחנו דווקא החלטנו להימלט לתוך הגשם.
הלכנו לכיוון החוף בסביבות שעה 17:30 לקראת סיום השקיעה. היא הייתה בלתי נראית ובלתי מורגשת לאור העובדה שהיו ענני גשם מרהיבים בשמיים, ואפלה שררה מכל עבר. בפעם הראשונה בחיי חשתי בשילוב של גלי הים, רוחות החורף וענני הגשם הממטירים את מימיהם. החוויה הזו הייתה מיוחדת במינה. גם ים וגם גשם. הרוב המוחלט של האנשים הולכים לים בעונת הרחצה, אבל למה לא בחורף? מי החליט שאי אפשר ליהנות מהעוצמות שלו גם בחורף? ודאי שאפשר!
מנגינת הגלים ומנגינת הגשם השתלבו זו בזו כאחת בהרמוניה מימית משובחת. הייתי מהופנט לגמרי מכל הסיטואציה הזו, ונשארתי שם יחסית הרבה זמן בגשם, כך שכולי הייתי ספוג במים בסופו של דבר. xD לא נורא. חיים רק פעם אחת! גם ככה, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, הגשם היה חסר לי נורא כבר במשך תקופה ארוכה, ואני, בתור אחד שבאמת אוהב גשם (ולא רק כשאני בפנים והוא בחוץ), הולך לקבל אותו בשמחה כשהוא ממטיר עליי.
במעין רגע של רומנטיקה ציורית נעמדתי מול הים כשהעננים ממטירים עליי, פרשתי ידיי לצדדים, הבטתי מעלה והקשבתי להרמוניית הגשם והגלים. הרגשתי את הגשם שוטף מעליי את כל מטעניי הרגשיים ומעניק לי מעט מנוחה מהשגרתיות שבחיי. המים הם התרופה האולטימטיבית. ידידה שלי צילמה אותי כך, וחבר שלי אמר שעשיתי פוזה של ישו על הצלב כשהוא צועק "אלי, מדוע עזבתני?". אמרתי להם שהיה יכול להיות מגניב אם בדיוק באותו רגע בו צילמה אותי היה פוגע בי ברק והייתי מת תוך כדי או מקבל כוחות על כמו בארי אלן (פלאש מהעולם של DC), שמסתבר שהולכת להתחיל ב-CW סדרת ספין-אוף ל-Arrow שמבוססת על דמותו. מעניין אם זה יהיה שווה צפייה.
היה קטע כזה שאמרתי להם: "איך בא לי פשוט להיכנס לים באמצע הסערה הזו ולהיעלם. ככה הייתי רוצה להתאבד, לו הייתי רוצה להתאבד". חבר שלי שאל: "מה, כמו הסוף של 'דקסטר'?", ואז שלושתנו נקרענו מצחוק. xD רק שדקסטר לא באמת התאבד... איכשהו. סוף מפגר.
בנושא אחר - השבתי לאחותי על מכתב שהיא כתבה לי לפני הגיוס שלי. אמרתי לעצמי שעכשיו, כשנה לאחר השחרור (שחלפה מהר מאוד, פאק?), אני חייב להחזיר לה מכתב בהתאם לדבריה שכתבה לי אז. לפעמים צריך לנצל את תווך התקשורת הזה גם עם אנשים קרובים מאוד שאנו רגילים לדבר איתם פנים אל פנים. זה מאוד מחדש, מרענן ומיוחד.
ו... נובמבר 2014 הולך ומתקרב.
אני רוצה ללכת שם לאיבוד, בסוף העולם הגאוגרפי הזה. פשוט כך - ללכת לאיבוד. להתמודד עם כל החרדות שלי - המרחק מהבית ומהמשפחה, התוכניות שחלקן ישתבשו, הפחדים המוגזמים, DIY stuff... אי אפשר לחיות עם פחד. אחרי הכל, למות אפשר בכל מקום ובכל מצב. החיים הללו כל כך נזילים; המוות כל כך נגיש. צריך לנצל כל רגע. אני חייב את הקווסט הזה בחיי. חייב את החודשיים וחצי הללו במקום המדהים הזה. החופש מהכל, המקומות המרהיבים הללו שם. בשביל זה אנחנו חיים! לא בשביל להיות עבדים של אף אחד (בגלל זה אני גם מעדיף להשתלב באקדמיה ולחקור על אף שארוויח פחות מאשר בהייטק)...
ואם אמות שם, יהיה זה מוות רומנטי, מוות אצילי, מוות של אדם שלא ויתר, ששאף לחיות למרות כל פחדיו - מוות שאינו לשווא. אבל לא אמות, כי זוהי סתם מחשבה טורדנית אווילית ושקרית. אני אשרוד את זה, וזה ישפיע לי על כל החיים לטובה. חייב את ההתמודדות הזו. זה אתגר שאסור לי לוותר עליו. אפילו ההורים שלי התקשו להאמין שאני באמת הולך על זה, אבל זה אני והאומץ שלי. אוכיח לכולם שהחרדה סופה לחלוף מחיי. ובדוק אכתוב כאן על כך. (=
הייקן קישרו בשירם בין החלומות שברצוננו להגשים לבין הפחדים שמעכבים אותנו מהבאתם לכדי הגשמה: "The desert takes away our fears and dreams, but they always will return". לפני כשנה וחצי חלמתי חלום אותו פירשתי בסגנון דומה, ואני מתכוון לכתוב עליו פוסט בעתיד. אבל יותר התרשמתי מהבית המעומעם הבא: "The universe is all around us, kept in motion; alleviate our pain and fear, test our devotion".
תוכן השיר די מורכב, והוא לא עומד בפני עצמו, אלא קשור קשר הדוק לשאר האלבום ("ההר"), ובמיוחד לשיר "Atlas Stone" שבתחילתו. נראה לי שאני חייב ביום מן הימים לכתוב פוסט ניתוח יצירה על האלבום האדיר הזה, לאחר שביום שישי האחרון עברתי עליו שוב ובחנתי מחדש את הקונספט הלירי שלו.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
