Portals of My Mind

היכן שלא אגע, ידי תזהם הכל. אני מזוהם. אני גוש חרא תועה במי ביוב מסריחים. אני לא אמור להתקיים. הכל קמל סביבי. זה אני. זה איך שאני גורם לעולם הזה להיראות. איך הכל קורס סביבי. איך הכל רומס את חיי. אני לא שווה דבר, כי נולדתי עם הנטל הזה, עם המעמסה המזדיינת הזו. אני לא אצליח, כי זה תמיד ישרוץ בי. זה יכלא אותי מבפנים. מה אני בכלל? מה אני שווה?!?!?! הדמעות שלי הן טמאות כי כולי הבל הבלים. כיצד אני מאפשר לעצמי להמשיך לחיות? איך הסכין הזו לא ננעצת בי בזה הרגע? למה אני מנסה בכלל? אני נטל על כולם. אני לבד לנצח אשאר. הלוואי ולא הייתי קיים.

יום אחד אני אהרוג את עצמי ברגע אחד של אובדן שליטה, וזה יפתיע את כולם. זה הדחף הזה שקיים בי. להרוס הכל. להרוס את כולם. להרוס את עצמי. יום אחד אאבד את זה.

Flow, my tears, fall from your springs!

Exiled for ever, let me mourn;

Where night's black bird her sad infamy sings,

There let me live forlorn.

עריכה:

מעניין שהבוקר על הגשר של עזריאלי היה לי הפחד הזה שוב. שוב דמיינתי את עצמי קופץ משם. שוב נאחזתי בחרדה. שוב זה תקף אותי. ועכשיו? מה אני מעולל לעצמי? זה לא אני... אני לא רוצה בזה בכלל. אני רוצה רק לחיות. לחיות בשקט. אוף...