Portals of My Mind

"הדבר הזה יהרוג אותך," הוא אמר. "ישנה סיבה לכך שהם מקצים פקט אחד לשבוע עבור אדם אחד."

"לך תזדיין," רות ריי אמרה והגניבה שכטה נוספת לריאותיה.

"אבל את משיגה אותן בשוק השחור," הוא אמר. פעם הוא הלך יחד איתה לקנות קרטון שלם. אפילו עבור אדם אמיד כמותו המחיר היה מחריד. אבל לה לא היה אכפת. בטח היא ציפתה לכך; היא ידעה את מחיר התענוג שלה.

"אני משיגה אותן." היא כיבתה את הסיגריה, שעודה ארוכה מכדי להסתיים, במאפרת הקרמיקה המעוצבת בצורת ריאה.

"את מבזבזת אותה."

"האם אהבת את מוניקה באף?"

"אכן."

"אין לי מושג כיצד יכולת."

ג'ייסון השיב, "ישנם סוגים שונים של אהבה."

"כמו הארנבת של אמילי פוסלמן." היא העיפה אליו מבטה. "אישה שהכרתי, נשואה עם שלושה ילדים. היו לה שני חתולים, ואז היא הביאה אחת מהארנבות הבלגיות האפורות הללו. במשך חודש הארנבת פחדה לצאת מהכלוב. זה בעצם היה ארנב, לפי מיטב ידיעתנו. לאחר חודש הוא היה יוצא מהכלוב ומסתובב לו ברחבי הסלון. לאחר חודשיים הוא למד לטפס במדרגות ולשרוט את דלת חדר השינה של אמילי על מנת להעיר אותה בבוקר. הוא החל לשחק עם החתולים, ושם הצרות התחילו, מכיוון שהוא אינו חכם כחתול."

"לארנבים יש מוח קטן יותר," ג'ייסון אמר.

רות ריי אמרה, "קרוב. בכל מקרה, הוא ממש אהב את החתולים וניסה להתחקות אחר כל מעשיהם. באמצעות שערות שהסיר מהחזה שלו, הוא בנה קן מאחורי הספה ורצה שהחתולים ייכנסו לתוכו, אלא שהם מעולם לא עשו זאת. הסיפור כמעט הגיע לסופו כאשר הוא ניסה לשחק 'תפוס אותי' עם רועה גרמני שאישה כלשהי הביאה. הארנב למד לשחק את המשחק עם החתולים ועם אמילי פוסלמן ועם הילדים. הוא היה מתחבא מאחורי הספה ואז היה מתחיל לרוץ מהר מאוד במעגלים, וכולם ניסו לתפוס אותו ללא הצלחה, ואז הוא היה רץ במהירות למחבואו מאחורי הספה, לשם אף אחד לא אמור היה לגשת. אבל הכלב לא ידע את החוקים של המשחק, וכשהארנב חזר למחבואו הכלב הלך אחריו ונעץ את שיניו בגופו האחורי של הארנב. אמילי הצליחה לשחרר את הארנב מאחיזתו של הכלב והוציאה את הכלב החוצה, אבל הארנב היה פצוע קשה. הוא החלים, אבל לאחר מכן הוא התחיל לפחד מכלבים והיה בורח אם היה רואה אחד אפילו דרך החלון. את החלק שהכלב נשך הוא הסתיר כי לא היה לו שם שיער והוא התבייש בכך. אבל מה שנוגע ללב בסיפורו הוא שהוא מתח את גבולות ה... איך אומרים? פיזיולוגיה? מגבלותיו כארנב, על מנת להגיע לצורת חיים מפותחת יותר כשל החתולים. הוא כל הזמן רצה להיות איתם ולשחק איתם כאחד מהם. זה הכל למעשה. החתולים לא היו נכנסים לקן שהוא בנה עבורם, והכלב לא ידע את החוקים ותפס אותו. הוא חי כמה שנים. אבל מי חשב שארנב יכול לפתח אישיות כזו מורכבת? וכאשר היית יושב על הספה והוא היה רוצה שתרד, הוא פשוט היה משגע אותך, ואם לא היית זז הוא היה נושך אותך. שים לב לשאיפותיו של הארנב הזה וראה את כשלונותיו - ניסיון חיים שכזה. ולאורך כל הזמן הוא היה חסר תקווה, אבל הארנב לא ידע זאת, או בעצם הוא ידע אבל המשיך לנסות בכל זאת. אבל אני חושבת שהוא לא הבין. הוא בסה"כ רצה בזה נורא. אלו היו כל חייו כי הוא אהב את החתולים."

"חשבתי שאת לא אוהבת בעלי חיים," ג'ייסון אמר.

"כבר לא. לא לאחר כל כך הרבה הפסדים ומיתות. כמו הארנב; כמובן הוא מת בסופו של דבר. אמילי פוסלמן בכתה במשך מספר ימים, שבוע. ראיתי כמה זה השפיע עליה, כך שלא רציתי בזה עבורי."

"אבל להפסיק לאהוב בעלי חיים לגמרי כדי שאת לא -"

"חייהם קצרים מאוד, כל כך קצרים. בסדר, אנשים מסוימים מאבדים יצור שהם אוהבים ואז מעבירים את האהבה הזו ליצור אחר. אבל זה כואב; זה כואב."

"אז מדוע אהבה היא דבר טוב בכלל?" הוא הרהר בכך, בתוך מערכות היחסים שלו ומחוצה להן, לכל אורך חייו הבוגרים. הוא הרהר בכך לעומק בזה הרגע, דרך כל מה שעבר לאחרונה עד לארנב של אמילי פוסלמן. הרגע הזה של הכאב. "אתה אוהב מישהו ואז הוא עוזב. יום אחד הוא חוזר הביתה ומתחיל לארוז את החפצים שלו, ואתה שואל, 'מה קרה?' והוא משיב, 'יש לי הצעה טובה יותר במקום אחר,' ואז הוא נעלם מחייך לנצח, ולאחר מכן עד שאתה מת אתה נושא איתך את נתח האהבה הזה ללא אף אחד שיקבל אותו. ואם אתה מוצא מישהו שיקבל אותו, אותו הדבר קורה שוב מחדש, או אתה מתקשר אליו יום אחד ואומר, 'זה ג'ייסון,' והוא עונה, 'מי?' ואז אתה יודע שזה נגמר. הוא לא יודע מי אתה לעזאזל. אז כנראה הוא מעולם לא ידע; הוא מלכתחילה לא היה איתך."

רות אמרה, "אין פירוש האהבה רק לרצות במישהו אחר כפי שאתה רוצה חפץ מסוים שאתה רואה בחנות. זוהי רק תשוקה. אתה רוצה שהוא יהיה בסביבתך, לקחת אותו איתך ולמקם אותו היכנשהו בדירה כמו מנורה. אהבה היא", היא עצרה לחשוב, "כמו אבא שמציל את הילדים שלו מבית בוער, מחלץ אותם החוצה ומת בעצמו. כשאתה אוהב אתה חדל לחיות עבור עצמך; אתה חי עבור אדם אחר."

"וזה דבר טוב?" זה לא נשמע לו כמו דבר טוב.

"זה גובר על האינסטינקט. האינסטינקטים דוחפים אותנו להילחם על הישרדותנו. הישרדותנו היא על חשבון הישרדותם של אחרים; כל אחד מאיתנו רומס אחרים בדרכו. אני יכולה להביא לך דוגמה טובה - בעלי העשרים-ואחד, פרנק. היינו נשואים במשך שישה חודשים. במשך הזמן הזה הוא הפסיק לאהוב אותי וניהיה לגמרי מדוכא. אני עדיין אהבתי אותו; רציתי להישאר איתו, אבל זה כאב לו. אז נתתי לו ללכת. רואה? זה היה טוב יותר בשבילו, ובגלל אהבתי אליו זה מה שהיה חשוב. רואה?"

ג'ייסון שאל, "אבל למה זהו דבר טוב ללכת נגד האינסטינקטים להישרדות עצמית?"

"אינך חושב שאני יכולה לענות על כך."

"לא," הוא השיב.

"מכיוון שהאינסטינקט להישרדות מפסיד בסופו של דבר. בכל יצור חי - חפרפרת, עטלף, אדם, צפרדע. אפילו צפרדעים שמעשנים סיגריות ומשחקים שחמט. אתה לעולם לא תשיג את מה שהאינסטינקט ההישרדותי שלך מורה עליך להשיג, אז בסופו של דבר המאבק שלך מסתיים בכישלון ואתה נכנע למוות, וכך זה נגמר. אבל אם אתה אוהב אתה יכול להיעלם ולחוות -"

"אני לא מוכן להיעלם," ג'ייסון אמר.

"- אתה יכול להיעלם ולחוות באושר את רמת הסיפוק הגבוהה ביותר - החיים של אלו שאתה אוהב."

"אבל גם הם מתים."

"אכן." רות ריי לעסה את שפתה.

"עדיף לא לאהוב כדי שזה לעולם לא יקרה לך. אפילו חיית מחמד, כלב או חתול. כפי שהבהרת - אתה אוהב אותם והם אובדים. אם מותו של ארנב הוא רע -", לרגע אחד הוא חזה במחזה אימה על שלטה של חנות סמוכה: שיערה ועצמותיה המרוסקות של נערה נוטפת דם במלתעותיו של אויב מעורפל בדמות כלב המאיים על כל העוברים והשבים.

"אבל אתה יכול להתאבל," רות אמרה כשהיא בוחנת פניו בהתלהבות. "ג'ייסון! אבל הוא הרגש החזק ביותר שאדם או ילד או בעל חיים מסוגלים להרגיש. זהו רגש טוב."

"באיזה אופן מזוין זה הגיוני?" הוא השיב לה בקשיחות.

"אבל גורם לך לעזוב את עצמך. אתה יוצא מחוץ לפרווה הקטנה והצרה שלך. אתה לא חש באבל אלא אם אהבת קודם לכן - אבל הוא התוצר הסופי של אהבה, מכיוון שזוהי אהבה שאבדה. אתה מבין אותי; אני יודעת שאתה מבין, אלא שאתה לא מוכן לחשוב על כך. זוהי מחזוריות האהבה בשלמותה: לאהוב, לאבד, להתאבל, לעזוב, ואז לאהוב מחדש. ג'ייסון, אבל הוא הידיעה שלעולם תיאלץ להישאר לבדך, ואין שום דבר מעבר לכך, מכיוון שגורלו הסופי של כל יצור חי הוא להיות לבדו. זהו המוות - הבדידות הגדולה. אני זוכרת שפעם עישנתי חשיש באמצעות באנג במקום ג'וינט. העשן היה צונן, ולא היה לי מושג כמה שאפתי. להרף עין מתתי. למספר שניות, אבל השניות הללו היו ארוכות ביותר. העולם, כל תחושה, אפילו המודעות שלי לגופי, לכך שיש לי גוף - כולם התפוגגו כאחד. וזה לא כאילו גרם לי לבידוד באופן המוכר, כי כשאתה לבדך באופן המוכר עדיין החושים שלך עובדים, אפילו אם מקורם בגופך שלך. אבל באותו הרגע אפילו האפלה נעלמה. הכל פשוט חדל. שקט. כלום. לבד."

"הם בטח הטבילו את זה באחד הדברים הרעילים המחורבנים הללו. זה שרף כל כך הרבה אנשים בזמנו."

"כן, יש לי מזל שחזרתי לעצמי. זה מטורף - עישנתי חשיש המון פעמים לפני כן וזה מעולם לא קרה לי. לכן כיום אני מעשנת רק טבק. בכל מקרה, זה לא הרגיש כמו התעלפות; לא הרגשתי שאני הולכת ליפול, כי לא היה לי כלום ליפול איתו, לא גוף... ולא היה שום דבר למטה ליפול לכיוונו. הכל, כולל אני, פשוט", היא החוותה בידה, "התפוגג. כמו הטיפה האחרונה בבקבוק. ואז הם הריצו את הסרט שוב. הסרט לו אנו קוראים 'מציאות'." היא עצרה ושאפה מהסיגריה. "מעולם לא סיפרתי על כך לאיש."

"האם פחדת בגלל זה?"

היא הנהנה. "המודעות לחוסר-המודעות, אם אתה מבין לאן אני חותרת. כאשר אנו מתים אנו לא מרגישים את זה, כי זהו המוות - אובדן ההרגשה. אז לצורך העניין אינני פוחדת למות יותר לאחר הטריפ הרע הזה שעברתי. אבל להתאבל... זה למות ולחיות באותו הזמן. לכן זוהי ההתנסות המועצמת והאמיתית ביותר שאתה מסוגל לחוות. לפעמים אני מייחלת לכך שלא היינו צריכים לעבור את כל זה. זה יותר מדי - גופך כל כך קרוב להשמדה עצמית עם כל שטף הרגשות הזה. אבל אני רוצה לחוש אבל, לדמוע."

"מדוע?" הוא לא היה מסוגל לתפוש זאת; עבורו זה משהו שעליו להתחמק ממנו. כשזה עולה בך אתה בורח מזה ומהר.

רות אמרה, "האבל מאחד אותך עם מה שאיבדת. זהו מיזוג - אתה הולך עם הדבר או האדם האהוב שהולך. באופן מסוים אתה מתפצל מעצמך ומלווה אותו, צועד לצידו בתחילת מסעו. אתה הולך איתו הכי רחוק שאתה מסוגל. אני זוכרת שפעם אחת היה לי כלב שאהבתי. הייתי בערך בת שבע-עשרה או שמונה-עשרה - בסביבות גיל ההסכמה, כך אני זוכרת. הכלב חלה ולקחנו אותו לווטרינר. הוא אמר שהוא בלע רעל עכברים ושעכשיו כל מה שיש לו בפנים הוא מעין שק של דם, ושעשרים-וארבע השעות הבאות יחרצו את גורלו. הלכתי הביתה והמתנתי, ואז בסביבות אחת-עשרה בלילה נרדמתי. הווטרינר היה צריך להתקשר אליי בבוקר ישר כשהוא מגיע לשם על מנת ליידע אותי אם הנק שרד את הלילה. התעוררתי בשמונה וחצי וניסיתי לחבר את הכל בראש בזמן שאני ממתינה לשיחה. הלכתי לחדר האמבטיה על מנת לצחצח שיניים, ואז ראיתי את הנק, בפינה השמאלית התחתונה של החדר. בתנועה איטית ומכובדת הוא טיפס במעלה מדרגות בלתי-נראות. צפיתי בו עולה לו למעלה באלכסון, ואז בפינה הימנית העליונה של חדר האמבטיה הוא נעלם בעודו ממשיך לטפס. הוא לא הביט לאחור אף לא לרגע אחד. ידעתי באותו הרגע שהוא מת. ואז הטלפון צלצל והווטרינר אמר לי שהנק מת. אבל צפיתי בו עולה למעלה. כמובן אבל נוראי הציף אותי, ואז איבדתי את עצמי וצעדתי יחד איתו במעלה המדרגות המזוינות."

שניהם שתקו למשך מספר רגעים.

"אבל בסופו של דבר," רות אמרה בבליעת רוק, "האבל נעלם ואתה חוזר לעולם בלעדיו."

"ואת מסוגלת לקבל את זה."

"איזו מין ברירה עוד יש? אתה בוכה, אתה ממשיך לבכות, כי אתה לעולם לא חוזר לגמרי מהמקום אליו הלכת איתו - שבריר מליבך הפועם עדיין נמצא שם. יש בו חתך, שריטה שלעולם לא תחלים. ואם וכאשר זה קורה לך שוב ושוב בחיים, יותר מדי מליבך כבר נמצא שם, אז אתה לא יכול להתאבל יותר. ואז אתה בעצמך מוכן למות. אתה תטפס במעלה הסולם המשופע ומישהו אחר יישאר מאחור להתאבל עליך."

"אין חתכים בליבי," ג'ייסון אמר.

"אם תלך עכשיו," רות אמרה בצרידות, אך עם נינוחות שאינה מאפיינת אותה, "ייווצר בליבי חתך נוסף." היא נשכבה על צידה.

הוא כיבה את האור ואמר, "אישאר עד מחר," ונשכב לישון לצידה.

[דיאלוג שתרגמתי מתוך ספרו של פיליפ ק. דיק "Flow My Tears, the Policeman Said".]