Portals of My Mind

במשמעות של חוסר משמעות,

בערפל של אבסורד וחוסר היגיון,

במוות של רעיונות וזכרונות,

בהתפוגגות של קיום כחלום.

את הנטל על גבי אני נושא,

את כל הכאב והסבל של אלו שאבדו בדרכם,

כשהדרך ההררית רצופת אכזבות ומכשולים,

ואני מועד כפי שתמיד מעדתי,

ואני נופל כפי שקורה מעת לעת,

והצניחה מטה אל תוך אוקיינוס של תהייה ושל אבדון,

הו, כה חדה היא הצניחה מטה.

וכבר הייתי בתהומות,

וכבר ביקרתי בשאול ייסורי מחשבתי,

וכבר התפללתי לכוח עליון שספק אם קיים הוא,

ובכיתי ושוועתי לישועה,

וחיפשתי את דרכי לנווט באפלה.

בשלל מצוקות יגוני מצאתי את עצמי מוקף בהבלי תודעתי ושקרי זכרונותיי,

וחדרו נעצים אל ליבי כשם שכשלה בינתי להקל על כאבי,

ומצאתי שאין בי דבר מלבד הווייתי,

ואני ששמעתי את אותם קולות הצורחים ונחשפתי למראות המדממים,

שבשעה זו אינם חדלים הם אף לא לרגע אחד,

ללכת לאיבוד בשבילי האבל,

לטבוע באוקיינוס של פחדים ובכייה,

או לצלול אל תוך אש מותם,

כשמתוודעים הם לכך שאין חיוניים הם חייהם.

וכה רבה היא הבגידה,

וכה רבה היא העוצמה אותה עליי לסגל,

על מנת לגבור על חומות חרדתי היצוקות,

בגשרים רעועים של התרסקות,

בשמחה ואושר על אף כל האובדן,

כי באותם קולות הבגידה היא,

באותן הנשמות שעזבוני במותן.

ומן ההר אביט מטה אל הלבה הרותחת,

וכך אעצום את עיניי ואחזה במותי,

ואחשוש וארעד ואצא ואברח,

כי התהום עמוקה היא מכל גובה הר,

אז למה עליי להמשיך לטפס שאלתי,

אז למה לי לקחת עוד סיכון לאבד את נפשי,

אז איך אני יכול להמשיך כך מבלי להביט מטה אליהם,

לראות אותם נופלים ומתרסקים ומדממים בזה אחר זה,

לתהות איך הקיום יכול לתת מקום לחוסר קיום,

לחשוב על מר גורלי כשאתרסק בעצמי שוב לתוך אוקיינוס של דם,

להיות מוקף בשלדים של רוחות שנטשו לשקט שנמצא בעבר השני.

לא בחרתי שלא להיות מודע, שלא לשמוע זעקתם, שלא לכאוב את כאבם,

לא בחרתי שלא לתת לגלי הים לסחוף אותי יחד איתם,

ועם זאת אני בוחר להאמין ולהמשיך, מסיבה בלתי ברורה, מחוסר היגיון,

אני נשאר בדרכי על ההר, ממשיך לטפס, ממשיך לנסוק, ממשיך ליפול,

ממשיך להביט בעננים ובכוכבים שיסמנו לי דבר ויבשרו לי משמעות כלשהי,

ועל אף שהסערה עדיין כאן והמבול עודו מטביע את כל עברי נפשי,

ועל אף שכולי סדוק וחסר מעוף עתה, וקבור אני בחדרי חרדתי,

ועל אף שכולי מוצף באותן המחשבות הטורפות המכלות,

שאיפותיי ותקוותיי עדיין לא נמוגו ועדיין לא נבלו הן.

דמעותיי הן עבור כולכם, אחיותיי ואחיי האובדים,

אמנם אובדים הייתם לעצמכם,

אבל עבורי נועזים הייתם וחיים תישארו עד קץ הכרתי.