21 במאי, 2012. השעון מורה על השעה 4 לפנות בוקר. אני מקיץ מחלום איום אבל נדיר בייחודיותו. מנסה לסדר את המחשבות על הכתב בטרם יישכח החלום.
הייתי עם אנשים שהרגשתי שאני מכיר אותם הרבה זמן דרך האינטרנט ושמלא זמן לא ראיתי אותם. היינו למטה בכל מיני מקומות ובתוך מבנים קטנים, כל פעם משהו אחר. באיזשהו שלב היינו בחוץ, על מדרכה אינסופית שנמתחת אל האופק, וראינו בניין, אבל יכול להיות שהיו כמה בניינים סביבנו, אלא שהבניין הזה משך את תשומת ליבי.
לצד הבניין היה מנוף שעליו הייתה תלויה עגלה שהסתובבה באופן קבוע, עליה הייתה מודבקת מעין "פרסומת" שכתוב עליה בצבע לבן על גבי רקע אדום: "כל מה שרצית אי פעם בחיים שלך". לאחר כמה זמן העגלה הסתובבה מעלינו וכמעט נתקלה בי ובאחרים. באיזשהו שלב היא התרחקה לכיוון הבניין, ואז אחת ל-2 דקות בערך דיירי הבניין, בזה אחר זה, ניסו לקפוץ לתוך העגלה, ובסוף כל אחד מהם היה כושל במשימה וצונח אל מותו, וכך צפיתי בהם במשך דקות ארוכות - איך הם מתרסקים מטה ומתפרקים לחתיכות.
בכל פעם בה אחד הדיירים היה קופץ, המפעיל של המנוף היה מסיט את העגלה ממסלול הנפילה שלו, כדי שאף אחד מהם לא יצליח להיכנס לתוכה. זה היה נראה כאילו הוא מפתה אותם ומוליך אותם שולל. ראיתי שעוד ועוד אנשים מנסים, ופעם אחר פעם אני נאלץ לצפות במחזה המחריד הזה, כשהמדרכה כולה מתמלאת דם וחלקי גופות, ולא יכולתי לשאת ולהוסיף לראות את זה יותר, לא יכולתי יותר לראות אנשים מתרסקים אל מותם. ואז התעוררתי בבת אחת בבהלה.
בתחילה פירשתי את החלום כאזהרה שלא להתפתות לרדוף אחר הבלי רעיונות, מירוץ שעלול להוליך אותי שולל ולהוביל אותי לאבדון. כתבתי על כך את השיר "כל מה שרצית (אי פעם)" שפרסמתי באחד מפוסטי הביכורים שלי. אך לפני מספר חודשים פירשתי את החלום מחדש, והרי הפירוש מובא לפניכם.
חייו של אדם הם מעין קווסט אחד גדול. רוב ההנעות של אדם בחייו הן שאיפותיו וחלומותיו שברצונו להוציאם לפועל ולהגשימם. במבט על התמונה הכוללת ניתן להסיק כי אנשים, שחסרים להם אלמנטים אלו או שהם מעורפלים עבורם או שקצרה ידם מלהשיגם, ייטו לפתח דיכאון (ואולי גם חרדה כאפקט משני), בעוד אנשים שקיימים בהם אלמנטים רבים כאלו או שבפניהם דרכים ואפשרויות רבות להשיגם ייטו לפתח חרדה (ואולי גם דיכאון כאפקט משני).
אדם יכול לחלום הרבה, לשאוף לגדולות ולרצות בכל רוחו להגשים את כל שאיפותיו וחלומותיו, אבל אם חסרה לו התעוזה, אם הוא פוחד להיכשל ולהתאכזב, אם הוא נמנע מלחיות את חייו מחשש שפעולה מסוימת כמו נהיגה או טיסה תגרום למותו ובכך תסגור בפניו את כל הדלתות, הוא לעולם לא יוכל להתקדם אל עבר מטרותיו שהציב לעצמו, הוא ייתקע במקום.
האנשים שקפצו בחלומי העזו לקחת סיכון כדי להשיג מטרתם, אבל אני כאדם חרדתי ראיתי בסיכון שהם לקחו את התוצאה הגרועה ביותר שהם יכלו להשיג. אני צפיתי בהם מתרסקים אל מותם בכל אחת מן הפעמים כי זוהי השתקפות של פחדיי. החלום בא להבהיר לי שהחרדה היא מה שמפריד ביני לבין הגשמת חלומותיי, שברגע שאתגבר על הנכות הזו אוכל לחיות את חיי כפי שתמיד רציתי, בלי מחשבות טורדניות, התנהגות כפייתית ו-OCD שיעכבו אותי בכל רגע אפשרי, יגזלו לי את כל הזמן ויחנקו אותי.
ואני אכן יודע זאת, כי זה נורא מפריע לי וגוזל את זמני ומעכב אותי ועוצר בעדי כל הזמן. מחשבות טורדניות על העבר, על ההווה ועל העתיד, בלי רגע אחד של מנוחה מהסטרס, של הפסקה לנשום עמוק ולעשות מדיטציה. כל הזמן המוח שלי מתמלא במחשבות לא רצוניות ונטען עוד ועוד בלחץ קוגניטיבי. כל הזמן יש לי התקפי חרדה שבמהלכם בא הקול שטוען שאני לא שווה כלום ושכל מטרותיי אינן ברות מימוש.
אני רוצה ללמוד, אני רוצה לקרוא, אני רוצה לכתוב, אני רוצה להיות עם חברים, אני רוצה להכיר אנשים, אני רוצה לראות את העולם, אני רוצה למצוא אהבה, אני רוצה להקים משפחה, אני רוצה לחקור, אני רוצה לתרום למדע ולטכנולוגיה, אני רוצה לחבר מסות פילוסופיות, אני רוצה ליצור מוזיקה, אני רוצה לכתוב רומני מד"ב, אני רוצה לעזור לאנשים, אני רוצה לתרום, אני רוצה לשנות, אני רוצה ליצור, אני רוצה להשיג חיי נצח כאידיאה, אני רוצה למות בידיעה שהספקתי לעשות את המקסימום שהיה ביכולתי לעשות.
כל כך הרבה רצונות, כל כך הרבה שאיפות, כל כך הרבה חלומות, כל כך הרבה מטרות, כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה תהיות, כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה צמתים, כל כך הרבה החלטות, כל כך הרבה חרדות, כל כך הרבה עכבות, כל כך הרבה בלבול, כל כך הרבה תסכול.
אילו רק אוכל לנצח... ואני אנצח, כך אני מאמין. אני רוצה לנצח את החרדה. אני רוצה לגבור על כל הפחדים. זו נשמעת כמו משימה בלתי-אפשרית, אבל אני אעמוד בה. בניו זילנד אני הולך לעמוד מול כל כך הרבה קשיים ואתגרים. אני יודע שאחזור משם שונה. אני יודע שאחזור משם חזק יותר. אני אולי עדיין לא עיכלתי שזה באמת הולך לקרות. אני אתייצב מול כל כך הרבה פחדים שלי. זהו צעד כל כך גדול. זהו צעד שכל כולו תעוזה, קפיצה למים העמוקים. התקופה הזו ללא ספק הולכת לשנות אותי, לתקן אותי, כך אני מקווה.
אבל המסר שלי אליכם הוא כזה: אל תפחדו לצעוד אל עבר מטרתכם, אל תפחדו להיכשל, גם לאחר שתיכשלו (ואתם תיכשלו), אל תפחדו לנסות, אל תפחדו להעז, אל תפחדו לקחת סיכונים, אל תפחדו לחיות את החיים. אל תפחדו מהמוות, כי זה ימנע מכם את החיים, ואז אין שום טעם לחיים. ואולי תמותו בדרככם להגשים את חלומותיכם, ואולי לא תזכו להגשימם, אבל אז תמותו בידיעה שניסיתם, תמותו בידיעה שחייתם ולא הייתם בסה"כ זומבים שתקועים ומשותקים מהפחד וחיים אבל לא באמת חיים כפי שהיו רוצים, תמותו בידיעה שהעזתם, תמותו בגבורה.
"כולם הורגים את כולם בדרך כלשהי. הדיג הורג אותי בדיוק כמו שהוא משאיר אותי בחיים." (ארנסט המינגווי, "הזקן והים")
והרי עוד שיר מיצירת המופת "ההר" של הייקן שמתקשר לנושא. פאק, איזו יחצ"נות אני עושה בבלוג שלי לאלבום הזה וללהקה הזו באופן כללי. ככה זה כשזו הלהקה האהובה עליך ביותר. והאלבום הזה מדבר אליי אולי יותר מכל אלבום אחר שהאזנתי לו אי פעם. אני ממש מחובר אליו רגשית מאותו יום בסוף אוגוסט האחרון בו קיבלתי אותו בדואר. טום, הבאסיסט, דפק עבודת "ג'אז" ממש מצוינת בשיר הזה ספציפית ולאורך כל האלבום. ממש מבאס אותי שהוא עזב את הלהקה.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
