אני רוצה לספר על העננים מעל ההרים בקפלר ועל הזריחה ומפולות השלגים במיולר האט ועל הנוף המרהיב לאגם מהפסגה ברויס פיק ועל האדמה הגעשית בטונגרירו ועל הנהרות הקסומים בקאס-לאגון ועל השקיעה ואינסוף הכוכבים בברסט היל ועל השלג בטררואה ועל הסופה בפואקאי ועל השקט בפאנגאנוי.
אני רוצה לספר על המפלים ברוב רוי ועל הנוף ההררי הכאילו-מצויר במאונט סאנדיי ועל הנהר האפור הנובע מקרחון פוקס ועל פינת השלווה באגם בנמור ועל תחושת החופש בעמק טזמן ועל הרוח המנשבת בין ההרים מעל האגם בבאונדרי קריק ועל השחפים והגלים בטאנל ביצ' ועל המים הצלולים בפופו ספרינגס ועל הגבעות הירוקות המקיפות את פסגת ריינבואו מאונטיין ועל המפרץ בקצה העולם בנאגט פוינט ועל החוף הקסום בקת'ידרל קוב ועל זרם המים המטורף בהוקה פולס ועל היער המפואר בקייטלינז.
אני רוצה לספר על הראפטינג בנהר הראנגיטאטה ועל הדאייה מקורונט פיק ועל הזורבינג ברוטורואה ועל הפלאים הגאותרמיים בוואיוטאפו ועל המיצגים המרתקים בפאזלינג וורלד.
אני רוצה לספר על כל הפלאות שראיתי במו עיניי ועל כל האנשים המיוחדים שפגשתי ועל כל השיחות המרתקות בהן השתתפתי ועל כל החוויות הנהדרות שחוויתי ועל כל השיעורים שלמדתי על העולם, על הסביבה ועל עצמי ועל כל הפעמים בהן התרגשתי ואף דמעתי ועל הטעויות והפחדים והחרדות ועל הניצחונות וההתמודדויות ותעצומות הנפש.
אני רוצה לספר ולשתף ולהראות את אלפי התמונות לכל אחת ואחד בסביבתי.
עתה, לפחות לפי שעון ניו זילנד, כבר מלאו לי 24 שנים, ואני כה שמח על כך שהמסע הזה נכלל בהן, מסע שלא ייגמר אף לאחר שאשוב ארצה.
לפני יומיים סיימתי את הקפלר, הטרק האהוב עליי ביותר, ובשבוע הבא אצעד לפסגת מאונט אלפרד, המסלול האחרון והחביב לטיול המהמם הזה.
תכננו סופית את ימי סוף הטיול, וזה עצוב מחד ומשמח מאידך. מצד אחד זה מרגיש מספיק, ומצד שני זה מרגיש כאילו משהו עדיין חסר, משהו שגורם לי לרצות לנסוע לניו זילנד בשנית, אולי עוד עשור או שניים, להשלים את המסע עד תומו.
ואני, שלעננים מוקיר אני את אהבתי, אתגעגע גם אגווע בכיסופים לארץ הענן הלבן, ארץ שנחרטה לי על הלב לעולמי עד, ארץ בה החופש שופע מבטן האדמה ועד הגבוהים שבענני השמיים. אני את חותמי השארתי כאן, ועתה את שובל דרכיי אחזיר ארצה לביתי עד אשר תקרא לי אדמה ענוגה זו לפרוח בה בשנית.
עשרים וארבע שנים. לנצח.

Kepler Track, Fiordland National Park, Fiordland, New Zealand