אף פעם לא הייתי איש של מדבר. השיממון שבו מכבה אותי. יותר מדי זמן במדבר מוציא אותי מדעתי. וזה מה שקרה על השביל בשבועיים האחרונים. הלכתי לאיבוד במוחי. המדבר הוציא ממני דברים לא טובים, והכל מבעבע לי בפנים. המדבר לא מתאים לכל אחד, ועכשיו אני יודע בוודאות שהוא לגמרי לא עבורי. יש אנשים שהשקט והריחוק שבמדבר עושים להם טוב. לא אצלי. אני איש של מים, של ירוק, של פריחה. המדבר כיבה בי את ההנאה שבצעידה. לא יכולתי להתמקד במה שטוב. כל השממה הציפה בי את הרעש ששוכן במוחי, העצימה אותו הרבה יותר מדי.
לצאת כך בבת אחת מתוך העולם המורכב של הלימודים לעולם הפשטות בטבע זהו הלם פיזי ומנטלי כביר. כמה קשה לי להתרגל לפשטות... נדמה לי שהיא בעצם המורכבות האמיתית. מדעי המחשב ופיזיקה מאוד ברורים לי לעומת ההבנה של איך לחיות בפשטות. אני פשוט התרגלתי לנתח הכל, לשאול על כל דבר, לדון בכל עניין, לסבך כל מה שרק אפשר. ההרגלים הללו לא באמת עובדים בטבע. ואז אני מבין כמה אנחנו רחוקים ממה שבכלל נועדנו לעשות ביסודנו, כמה אנחנו מורגלים למציאות שונה לחלוטין ממה שעומד בבסיסנו.
זה לא כמו החוויה שלי בניו זילנד - טרק פה וטרק שם, לא יותר משניים-שלושה ימים רצופים בשטח. שביל ישראל הוא מקום לשכוח ולהישכח. לא באמת ידעתי למה אני נכנס כשהתחלתי אותו. לא באמת התכוננתי נפשית וגופנית לצעוד כ-20 ק"מ ביום בתנאים של חוסר היגיינה, שינה לא כל-כך טובה, הרגלי אכילה שונים לחלוטין, וערבובייה של אנשים מעולמות שונים ומשונים. מתוך הבדידות שבלימודים בבית 24/7 יצאתי בבת אחת לעולם שבו יש לי די והותר אנשים להכיר ולחוות, דבר שהיה כה חסר לי בשגרת הלימודים וכעת נמצא בשפע. זה מרגיש קצת כאילו אני יוצא מבית כלא. קשה לעכל את כל העולם החדש הזה.
המדבר עורר בי את אותה האפלה בה אני נאחז, את אותן אידאות קודרות שיש לי לגבי המציאות. עדיין יש לי דברים להשלים איתם, לקבל אותם. לא להתמקד בכאן והעכשיו זהו החטא הכי הגדול שלי. לא להרגיש באמת את הפעולות שאני מבצע, לא להיות מודע לנשימות ולצעדים שלי - זה מה שמרחיק אותי מהגוף שלי, מה שיוצר את הדיסוננס שלי בין המיינד לבין הגוף, מה שגורם לי לשכוח שהם אחד.
אז חזרתי הביתה לשבוע, כדי לנסות להתאושש ולעבד את כל מה שעובר עליי כעת. זה קשה. זה מטורף. ההתמודדות שלי מגיעה לשיאים חדשים. אני הבנתי שאני לא יכול להמשיך לצעוד ככה. אני חייב לסדר לעצמי את הראש, לנוח קצת, להכין את עצמי נפשית וגופנית טוב יותר, עכשיו כשיש לי הרבה יותר מושג לאיזה סגנון חיים אני חוזר. אני מאמין שאני זקוק להפוגה הזו כדי שאוכל ליהנות מהמשך הטיול, שכן אחרת הייתי גורר את זה איתי לכל אורכו. לפעמים דרושות תבונה ותעוזה לעצור כשצריך. והרגשתי שאני צריך. זו לא בושה בכלל. העולם יחכה. אני לא צריך לסבול מהמסע הזה.
כשהייתי בדרך הביתה ברכבת, ביציאה מהמדבר, הרגשתי איך כל הירוק שמסביב מחזיר לי את רוח החיים שהייתה כה חסרה לי בשבועיים הללו. אולי כמו air sickness ו-sea sickness יש גם desert sickness. מעולם לא היו לי חיבור או משיכה למדבר, וכנראה מסיבה מוצדקת. עכשיו אני מבין למה.
אבל כשהגעתי הביתה הרגשתי משהו נוסף... אני כבר לא ממש מרגיש כל-כך בבית כשאני בבית. אני מרגיש שהגיע הזמן לעזוב את הקן. בזמן הלימודים אולי היה קשה לי להבין שאני צריך את זה, כי הצורך הזה הסתתר לו מאחורי כל שגרת הלימודים העמוסה. אבל עכשיו, אחרי שחזרתי הביתה מהשבועיים הללו, כשהמוח שלי אינו טרוד בענייני הלימודים, לפתע נפקחו עיניי. אולי עכשיו אני מוכן. אולי באמת הגיע הזמן לעזוב את בית הוריי. לפחות עוד כמה חודשים, לאחר שאמצא עבודה. אולי הגיע הזמן לעשות את הצעד הזה. זהו צעד מאוד לא פשוט עבורי, אבל כנראה הוא הכרחי להתפתחות שלי. אני הרי אף פעם לא נשאר במקום, ותמיד שואף להתפתח. אני צריך למצוא לעצמי מקום משלי. אני צריך להתמודד עם הדברים שעד כה נמנעתי להתמודד איתם. כמובן לא בבת אחת. הדבר הכי חשוב הוא שאיני פוחד להיכשל. איני פוחד לטפס על הרים. וזהו עוד הר בדרך.
יש לי עוד המון ללמוד. אני פשוט קצת מתחרפן מכל השפע שאפשר לדעת, שאפשר לעשות. אני רוצה להספיק המון, אבל אני חייב לדעת את ההווה, ולא להלחיץ את עצמי, ולדעת שיש זמן, שכל דבר בא בעיתו; ויותר מכל עליי להפסיק לכעוס על עצמי, ולקבל את מי שאני, על חזקותיי ומגבלותיי. אני עודי מתפתח; לעולם לא אחדול מכך.
העבר מקומו בעבר, והעתיד מקומו בעתיד. עליי ללמוד להתמקד בהווה.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
