Portals of My Mind

עודם יושבים סביב המדורה, מנגנים ושרים לרוחות הלילה. לילות המדבר הקרים מקרבים את כולם. אני מתכנס לתוך שק השינה, ומנסה למצוא את עצמי בעולם, בתוכי, בעולם שבתוכי.

הנה אני, בדיוק כפי שרציתי, בדיוק כפי שאהבתי. בחוץ, בחברה, בטבע, באוויר הנקי. מה בכל זאת חסר? מה עוד יחסר לאדם?

עודי לבד, חסר נחת, חסר התלהבות; שום דימיון לאותו טיול נפלא שנצרב בתודעתי. האם אני שייך?

עתה הלילות סופסוף מלווים ברוחות סתיו קרירות מלטפות. אין עוד צורך במזגן; אפשר לנשום אוויר טרי שמזמין עצמו הביתה בחופשיות שרק לו יש.

וכשאני מאזין לשיר הזה, הלילות ההם אינם רחוקים על ציר הזמן; איך צפים הזיכרונות ועולות התחושות, שזורים אלה באלה.

משמגיח הסתיו, אני רוצה לאמץ לי אותו, ולא לתת לו לחמוק ממני. "אבל אפנה מקום לחורף", הוא בטח יגיד. "יש מקום לשניכם", אשיב.

כמה קשה זה למצוא מישהי להתחבק, לשתוק, להתבונן ולהאזין ביחד?