תסכול זה מיושן, כמו טוסטר אובן |
 כינוי:
בת: 26
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2012
כל יום שעובר- זה לא טוב וזה לא טוב וזה לא טוב
אני די בטוחה שמאז ומתמיד אמרו לי שאני יפה. מאז שהייתי קטנה. "איזה ילדה יפה.." "היא כ"כ חמודה!" "העיניים שלה כל כך יפות" "צבע השיער שלה, זה מדהים!"
ועד כיתה... ז'? כן, עד כיתה ז'. האמנתי להם. לא הייתי שחצנית ונרקיסיסטית, אבל לא שנאתי את המראה שלי.
אבל, אבל אבל.
זה השתנה. היום אני ממש לא חושבת שאני יפה. לא מכוערת, אבל גם בהחלט לא יפה.
אבל לפני... שבועיים בערך.
אני באמת מתחילה לשנוא חלקים במראה שלי.
הרגליים שלי, אני שונאת אותן.
למה אומרים לי שהן יפות?
צורת הפנים שלי עגולה מידי.
למה היא לא צרה יותר?
השיער שלי נפוח מידי
ולפני זה לפחות היו לו תלתלים
עכשיו גם זה לא.
לאף שלי, יש צורה מוזרה
למה יש לו צורה מוזרה?
אני רזה מידי.
למה אני לא במשקל נורמלי?
יש לי יותר מידי נקודות חן.
אני שונאת אותן, זה מיותר.
וככה זה נמשך ונמשך, והרשימה עוד ארוכה.
האמת? הדבר היחיד שאני אוהבת בגוף שלי, זה העיניים שלי. זהו. יש כאלה שיגידו שככה זה נערות מתבגרות, אבל אני די בטוחה שכל נערה מתבגרת אוהבת לפחות שלושה חלקים בגוף שלה. או באישיות שלה, אבל זה כבר משהו נפרד. אני אפילו לא אוהבת את האישיות שלי.
יש כאלה שייקראו לי אטנשן סיקר, אבל אני לא כזו. בכלל לא. אני באמת באמת חושבת ככה. בכל ליבי, אני לא מאמינה שאני יפה, למרות מה שאומרים לי.
למה אני לא יכולה פשוט לעמוד מול המראה, ולהגיד-
אני יפה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
