היום הייתי עם חבריי ביום האימו. משמע, כולנו מתלבשים כמו אימו וואנבי ומלחיצים אנשים בעזריאלי. זה היה משעשע למדי... אני הייתי צריכה להשאיל כמה בגדים ולעזור קצת עם האיפור. ידעתם שלשים איפור לבנים זה נוראי? לביסקוויט לקח לי כמה דקות לשים עיפרון כי הוא כל הזמן עצם עיניים, ובלונדי עבר עין אחת וויתר, כי כאב לו. ולא מאוד עזר שליאורה וביסקוויט צחקקו מהצד כי אני והוא היינו קרובים נתחיל בחלק העיקרי: היה הזוי. הביסקוויט נראה כמו גיי, עם חולצה גזורה שלי, משקפיי היפסטרים וכובע פדורה שחור של פינק פלויד. ונמשיך בזה שהוא התנהג כמו גיי מוחצן וסטראוטיפי, שלח לבנים נשיקות באוויר, ו... עשה תנועות נוספות ש...קשה לתאר במילים, נאמר את זה ככה. אני עשיתי מחליק. זה היה כ"כ מוזר והיו לי קוקיות כאלה ופוני. משעשע. השאר גם נראו אימו וואנביז... בלונדי קצת עקום עם איפור לא שווה... (אבל אני לא דוגמה כאן, עדיין חשבתי שהוא חמוד ) מספר דברים משעשעים שקרו: כמה מאיתנו קנו אייס קפה ואני והשפנפן (ידיד טוב מהאינטרנט) חיכינו ליד הדוכן. לידנו עמדו שלושה ערסים בני 20 בערך. ערסים (לשפנפן): יוו, איזה חמוד הוא (הוא קצת נמוך... הם אדיוטים.) בן כמה אתה? שפנפן: ~לא מגיב~ אני: ~נעיצת מבט קודר בערסים~ ערס ראשי: מה, למה הוא לא עונה? אני: אני לא חושבת שהוא אוהב שקוראים לו חמוד. ערס ראשי: מה, הוא לא חמוד? אני: לא. ערס שני: מה, הוא, גברי כזה? ערס ראשי: ~מצמיד לי פלאפון לאוזן~ מכירה את השיר הזה? ~מזהה מזרחית~ אני: לא, כי בניגוד אליכם, אני שומעת מוזיקה, לא זבל. ואז הלכתי משם. אני כ"כ נהניתי מזה. אחרי זה כל מי שקנה אייס קפה רץ בפסיכוטיות בקומה העליונה וצרח "אייס קפההההההההההההההההההה" גם היו אנשים שנעצו בנו מבטים, ואז נעצנו חזרה אז הם ברחו XD מרקו עשה בו לפרחה, ביסקוויט רקד ריקוד חצי אירוטי (מייקל ג'קסון...) לפרחה במעלית, שרקדה לו ככה בחזרה. קיצר, בלגן וטרדת שלמה אחרי זה ירדנו לחניון התחתון ביותר, איפה שעורכים מפגשים בד"כ, ושם לא הפרענו לאף אחד... אלעד (ידיד שפגשתי דרך האינטרנט ואני משחקת בכמה משחקי תפקידים שלו) רקד עם מאי (כנ"ל לגביה, רק חברה טובה), נמרחנו על ביסקוויט, בלונדי ואלעד הטרידו אנשים במעלית בעזרת אקדח מזוייף, מסכת אב"ח ומעיל סטימפאנק, צילמנו בכמויות, הילה (חברה טובה מהאינטרנט וחברה למשחקי תפקידים) ואני התנהגנו כמו אוקסום ואטיאה (דמויות שלנו ממשחק תפקידים, היא אוקסום המטריד ואני אטיאה התמימה). לצערי, היא ישבה עליי בחיבוק, ומשכה את הסוגר של החזייה שלי. ~פייספאלם~ לאט לאט אנשים התחילו להתפזר, בלונדי הלך מוקדם יותר מאיתנו כי הוא לא הרגיש טוב, ואז חזרנו ברכבת אליי הביתה~
ועכשיו... לחלק שיותר מתמקד בכמה אנשים עשו בשביל לעזור לי עם בלונדי, ולבלונדי איתי .-. א. כשקניתי בלונים כדי לכתוב עליהם כמה דברים מוזרים (free hugs, FML, free hugs from my gay friend), ומישהו היה צריך לחכות לטל בחוץ כדי שיימצא אותנו, כולם יצאו חוץ ממני ומבלונדי. בכוונה, מן הסתם. ניהלנו שיחה ממש... מרתקת, על יומן שהיה בחנות. ב. במשך די הרבה זמן ישבנו בקומה העליונה, ועשינו שטויות. רוב הזמן מרקו משך אותי הצידה (לצערי, הוא תמיד משך בחזייה שלי. מה יש לאנשים עם החזייה שלי?), כדי לחקור אותי על מה שבלונדי אמר או לא אמר. לא אמר, במקרה שלנו. ג. ליאורה חיבקה אותי, שזה דבר די רגיל (אנחנו נמרחות אחת על השנייה באופן קבוע), ואז ביסקוויט דחף עליי את בלונדי זה היה עובד להם, אם לא הייתי מחבקת את ליאורה! ד. יש שם מין מעקה שיש נמוך שמשמש כספסל, ואני ישבתי עליו, ליאורה לידי, בלונדי בצד השני שלי. ליאורה ביקשה ממני לזוז קצת לצד של בלונדי כדי שיהיה לה יותר מקום. זזתי קצת. ושוב ביקשה. ושוב. ושוב. ושוב. עד שנמאס לי וקמתי כי היא הייתה ברורה כ"כ וזה ממילא היה חסר תועלת .-. אחר כך מסתבר שזו הייתה אמי, לא ליאורה. ליאורה רק זזה בהנחייה של אמי. ה. השפנפן רצה לקנות פיצה, וכל השאר עלו למעלה. אני רציתי לחכות לו. הביסקוויט הורה לבלונדי להישאר איתי וגם הוא הלך. נשארו רק שנינו בערך... שבע דקות? מסתבר שלא טוב, לא רעיון כ"כ טוב, היינו די נבוכים .___. ו. בשלב מסויים, ראינו שבלונדי כנראה לא הולך להגיד כלום. ובנוסף לזה, הוא וליאורה די העיפו אחד לשני צ'אפחות, הוא רדף אחרי אחרי, גרר אותה עם אלעד למעלית... תכלס? זה נראה כמו פלירטוט. אז אמרתי את זה לליאורה, לא ליד כולם, מן הסתם. הקומה הייתה מין עיגול לא מאוד גדול עם מעלית ומדרגות באמצע, אז דיברתי איתה בקצה השני של הקומה. היא פשוט לקחה לי את הידיים, והתחילה לגרור אותי לכיוון בלונדי. ואני... טוב, אני די חלשה, היא הצליחה לגרור אותי די טוב. היא הגיעה עד למעליות, ולא הצליחה לגרור אותי יותר, אז פשוט צעקה לו: "בלונדי, בוא שנייה!". זה הרגע בו ברחתי ממנה. חזרתי אחרי כמה דקות, כי לא משנה מה היא תיכננה, בטוב זה לא היה נגמר.
ואז... בלונדי הלך. אז ליאורה צעקה לו שהוא פחדן. אחר כך הסתבר לי שהוא צעק לה חזרה, "אני יודע." אז היא הסתמסה איתו, היא סימסה לו קצת לפני שהוא הלך, שיציע לי כבר לצאת, ושאני ממש מתוסכלת מזה. הוא ביקש ממנה למסור לי שהוא ממש מצטער, ושהוא פחדן. שהמילים פשוט לא יצאו לו. היא הציעה לו לדבר איתי בטלפון, אבל הוא היה ליד אמא שלו, אז זו הייתה בעיה קלה. הוא אמר כשהוא יגיע הביתה. אחרי איזה שעה בערך, חזרנו הביתה ברכבת. אמי ונעה (חברת ילדות שלי, ממש חמודה וחולת גרזנים), הלכו הביתה מוקדם, וביסקוויט וליאורה נשארו. כמה שעות עוברות, בלונדי עדיין לא מסמס. אז סימסתי לו מהפלאפון של ליאורה, "מתת". אז הוא סימס חזרה שהוא חזר הביתה רק עכשיו אחרי מסע ארוך לקניית מדיח עם אמא שלו. ליאורה אמרה לו שהיא עדיין אצלי. אז הוא ביקש לדבר איתי. אז ליאורה התקשרה אליו .___. היא נתנה לי לדבר איתו, ו...הייתה סוג של שיחה מקרטעת ומגמגמת שהלכה בערך ככה: בלונדי: אממ...היי אני: אממ...היי. ~שתיקה קצרה ומביכה.~ בלונדי: תראי, אני די בטוח שאת יודעת מה אני רוצה לשאול אותך... אני: כן... וכן. כן לשתי השאלות... הוא אמר משהו, לא זוכרת בדיוק מה מרוב לחץ. בינתיים הביסקוויט סימן לי להציע לו שנלך לסרט. אני: אתה רוצה אולי... שנלך ל... סרט...? בלונדי: אממ...כן... למה לא... אני אבדוק סרטים... באיזה יום...? ביסקוויט מסמן לי להגיד לו שנדבר בסקייפ... אני: אממ... אפשר לדבר בסקייפ, אבל בכללי... אין לי הרבה מה לעשות... אני די פנויה כל יום... בלונדי: אממ... יופי... ~שתיקה מביכה מאוד~ אני: אז, אממ... ביי... קח את ליאורה. ~דוחפת את הפלאפון ליד של ליאורה ותוקעת את הראש בכרית.~ ליאורה ניתקה לו בפרצוף מרוב לחץ XD ואז התחרפנו כמו שתי נערות מתבגרות... והייתי באקסטזה לחלוטין... אתם יודעים משהו? אני חושבת שהרבה מאוד זמן, לא הייתי כל כך מאושרת. אבל ברצינות, אני באמת באמת באמת מודה וסוגדת לביסקוויט וליאורה. בלעדיהם, הייתי נשארת בודדה ופתטית לנצח...
היום היה לי משעמם, אז החלטתי לראות את מולאן. התברר לי שזה סרט דיסני האהוב עליי. סוף סוף בחורה בסרט דיסני שלא תלויה בבחור, שלא לובשת שמלה נפוחה, יוצאת לקרב, להילחם, חשוב לה השכל ושיקשיבו לה, למרות שהיא אישה וזה לא מקובל באותה תקופה בסין. אני מעריצה את הנחישות שלה. במקום לוותר ולחזור הביתה, הרי שחררו אותה, היא נשארה, נלחמה, הצילה חיים, הצילה ארץ שלמה. היא הצליחה להתחזות לגבר ולהילחם כמו בחור מן המניין.
ו... באיזשהו מובן, אני מרגישה כמוהה. בהתחלה, היא אמרה שהיא מרגישה שזה לא המקום שלה, שלא מקבלים אותה, שהיא רוצה לעשות דבר אחד שייגרום למשפחה שלה להתגאות בה. אז היא באמת מצאה דבר לעשות. והצליחה. בלי אף אחד אחר שייעשה את זה בשבילה. בלי גבר שיגיד לה מה לעשות כל רגע ורגע.
אני עוד לא הגעתי לחלק ההצלחה.
אז מה אם זה רק סרט?
זה סרט דיסני האהוב עליי. סוף סוף בלי עיניים ענקיות, שמלה נפוחה ונסיך צ'ארמינג.
המשפחה שלי היא משפחה "מושלמת." כמובן שאף אחד לא באמת מושלם. אבל... אבא שלי גאון. הוא האדם הכי חכם שאני מכירה, אי אפשר לנצח אותו בוויכוח, הוא מצליח לנהל את כולם בהצלחה. כזה הוא. אמא שלי לא נחשבת בעיקרון, היא לא מהצד של אבא... אחותי היא כליל השלמות. קיבלה 716 בפסיכומטרי, סיימה ארבע שנות לימודים בטכניון כמצטיינת, יפה, כל הבנים רוצים אותה, כולם בעבודה אוהבים אותה. כזאת היא. אח שלי... גם. היום עשה פסיכומטרי, חתיך, כולן רוצות אותו (אפילו החברות שלי), ספורטאי, ציונים מדהימים, היה קצין בצבא, משקיען.
המשפחה שלי תקבל ציונים טובים. כולם במשפחה יהיו קצינים. ייקבלו ציונים מעולים בבגרויות. יילמדו מחשבים. יילמדו באוניברסיטה או בטכניון. יהיו תמיד מעל הממוצע. ומצפים ממני להיות כזו. אבל אני לא רוצה. כמובן, אני ארצה ציונים טובים, וכל הדברים האלה.
אבל מה אם אני לא אהיה קצינה? מה אם אני אלך ל... אני לא יודעת, תאטרון צה"ל?
מה אם אני לא אלך לאוניברסיטת תל אביב/באר שבע או לטכניון, אלא לבית ספר לאומנויות?
מה אם אני רוצה להיות סופרת?
מה אם אני רוצה ללכת עם לק שחור ובגדים שאני אוהבת, שקצת פחות מקובלים בחברה?
די לנעוץ לי מבטים בצלחת כשאני אוכלת, אז מה אם יש לי הרגלי אכילה מוזרים?
די לנעוץ מבטים ברגליים שלי כשאני הולכת עם ד"ר מרטינס.
די לנעוץ מבטים באצבעות שלי כשפעם בשנה אני הולכת עם לק.
די להסתכל על הצמידים שעל הידיים שלי.
די להסתכל עליי מוזר כשאני לא שומעת אותכם בגלל המוזיקה. די להתחיל הרצאות כשאני נכשלת במבחן במתמטיקה. די להגיב בעוקצנות שאני אומרת שאני נפגשת עם החבר הכי טוב שלי. כן, הוא בן, אז מה. די לעשות פרצוף כי קניתי תיק של גולגלות, או משקפיים למרות שאני לא צריכה, או חולצה, שחס וחלילה, יש בה את המילה fuck.
אפילו לטרוק את הדלת בעצבים אני לא יכולה כי אין לי אפילו דלת נורמלית. אז מה, אז מה אם אני לא מדהימה כמו האחים שלי. האחים שלי אולי מעל הממוצע, אבל בעיקרון? הם כמו כולם. חסרי תחביבים. חסרי ייחוד. הם חלק מזרם ולא יותר.
אז מה אם אני שונה?
אני היחידה במשפחה הזו שבאמת שונה, ועומדת על שלה כשהיא רוצה, ואומרת את מה שהיא חושבת.
אז מותר לי, ואם אני לא מושלמת, אתם תסתדרו עם בת אחת לא מושלמת. אני בטוחה שתוכלו להתמודד.
אה, ואם מישהו מתכנן לומר לי שזה גיל ההתבגרות...
הוא מוזמן ללכת להזדיין ולעוף מהבלוג, כי אני באמת לא רוצה לשמוע את הבולשיט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
והיו לי קוקיות כאלה ופוני. משעשע.
) 
