לעצמי לפני שנה הייתי אומרת להפסיק לבכות ומביאה לה את החיבוק הכי מחזק בעולם כי בדיוק שברו לה את הלב ועקרו אותה מהבית. אולי אפילו הייתי גונבת לה כמה זכרונות מהמוח כדי ששאר השנה לא תדפק לגמרי ואז היא לא הייתה מגיעה למצב שבו היא היום בכלל. הייתי גם צורחת עליה שתפסיק לאכול ושתקרא יותר, למרות שהיא קראה יותר ממה שאני קוראת היום. הייתי עושה הכל בשביל שתפסיק לבכות ולדאוג ושתמשיך לחיות את החיים כמו שהיא חיה עד אז. באמת שהכל. 

60 דקות, 3 קמ הליכה, 2 ריצה, 1 הליכה. אני גאה בעצמי. זה לא מובן מאליו אפילו לצאת מהבית. 

הקטע המעצבן הוא שזה חמישה ימים מחורבנים ויום אחד נחמד. נחמד זה כשלא מחורבן. אמא שוב אומרת שרזיתי אבל אני שוקלת בדיוק אותו הדבר ושונאת בדיוק אותו הדבר. הזמן הזה עד הצבא הוא פשוט בזבוז ענק שלא עושה טוב לאף אחד. 132 יום ברבאק

עריכת בוקר:

1. זה אדיר וכולכם חייבים להקשיב לזה.

2. אם כבר מדברים על לפני שנה, חלמתי שאני שוב בבית ספר ושנאתי כל רגע וכל בן אנוש. כל תקופת התיכון שלי הייתה מחורבנת חוץ מאולי חצי כיתה יא' אבל זה לא מהסיבות הנכונות אז אולי גם זה לא נחשב. יש לי דמות די ברורה של מה שיכולתי להיות לעומת מה שאני עכשיו ואני שונאת את זה. אני יודעת שאין טעם להתחרט אבל איך אפשר שלא כשהייתי צריכה לעשות הכל הפוך. בעע