זה פוסט שאני כותבת כבר שלושה ימים. חזרתי ארצה לפני שבוע לחופשת חנוכריסטמס, מילוי מצברי אהבה ותשומת לב והפשרה. הייתי זומבי לקראת קריסה טוטאלית והחופש הזה בא בתזמון מושלם. למדתי כמו פסיכית לניורו שבסוף גם ככה לא עברתי כי חסרה לי נקודה אז החלטתי שבשבוע הראשון מתוך השלושה אני לא עושה כלום כי פאק איט אני צריכה להתאושש. אתה חושב שהכל בסדר גם כשהכל בוער מסביבך, אבל רק כשחזרתי הבייתה הבנתי כמה שהכל בעצם לא בסדר. אני ממש בלתי נראית ובלתי נשמעת ואין יום שבו אני לא מקללת את עצמי ולא מבינה מה לעזאזל עוללתי. ופה התחושות האלה רק התגברו. הרי ברור שלא היה לי טוב פה אבל שם גרוע פי אלף לפחות. לברוח מהבעיות רק יצר בעיות חדשות והרבה יותר גדולות כי לזה כבר באמת אין לי פתרון. התחלתי לפזול לכיוון מקומות אחרים אבל א' מי ייקח אותי ב' זה יהיה אותו דבר ג' עברתי יותר מדיי בשביל להגיע לאן שהגעתי וזה ממש יהיה לירוק בפרצוף של אני לפני שנה וחצי ולא בא לי שזה יהיה לשווא. אבל אני גם לא מסוגלת לשאת את המחשבה על לחזור לשם עוד מעט.

בשבוע שאני כאן הספקתי להתעורר ולחזור לחיים כי פתאום אני מתקשרת ומחייכת ונהנית מהזמן שלי על האדמה. יש לי עם מי לצאת ולדבר ואני לא בודדה ובוכיה ומסתדר לי השיער ואמא המגועגעת לא מפסיקה לזרוק עליי בגדים וזה נחמד לשם שינוי להרגיש כמו בנאדם. לראות את הירושלמים עשה לי המון שמח בלב אבל היום בבוקר זה הכה בי חזק ובכיתי הרבה על כל מה שהשארתי מאחור, על מה שיכל היה להיות לי לו הייתי בוחרת קצת אחרת. הבנתי שזה הרבה יותר יקר לי ממה שחשבתי אז.

בארוחת בוקר, בין ביסים של דג מלוח, סבתא שאלה את אחגדול אם הוא עושה לעצמו קצת טוב על הלב מדיי פעם והוא מנה את כל הדברים הגנריים שעושים טוב לאנושות בעולם. במשך כל השבוע ניסיתי למצוא לי רעיון לאיזה דבר טוב שאני יכולה לשים שם באמצע שהוא לא שוקולד ולא הצלחתי וזה בעיקר בגלל שאין לי שם אף אחד. אני לא מוכנה לחודשים של שתיקות וקרירות בלי שום דבר טוב בינהם. אני מנסה לזכור שזאת תמיד הדרך ולא היעד, וכשבכיתי לאמא היא הזכירה לי שאנשים לא מגיעים לדברים גדולים בלי לאכול הרבה חרא. אבל אני לא יכולה שלא לתהות האם זה שווה את כל זה. אולי כן. בכל מקרה אני צריכה לשרוד את השנתיים האלה ולהפיק מהן את מה שאפשר חוץ מהשכלה. מה שמתבשל בינתיים זה להוציא את עצמי לסופשים מעניינים יותר אבל בשביל זה אני צריכה ללמוד עוד יותר חזק ובשביל אני צריכה מוח הרבה יותר חזק. לאור ההיכרות שלי עם המוח שלי, התחלתי ללמוד כבר עכשיו למבחני ינואר-פברואר ואז אולי בעזרת השם אמן בכותל יהיה לי אחלה של וינטר ברייק והזדמנות לראות עוד קצת עולם ולהכניס איזו קרן אור לחיי הקודרים. אני עדיין מרגישה שאני מתפתלת בנסיונות הכחשה ושכנוע עצמי אבל זה כבר לא חדש. אולי מתישהו זה יעבור.