1. ברכבת אנחנו חולפים על פני שדה ירוק עם שלוליות קפואות ועצים נמוכים וערומים. הייתי רוצה להיות בת 8 ולקפץ ולדלג ולהתגלגל בדשא. יותר מזה הייתי רוצה שתיהיה לי האנרגיה לעשות את זה. כרגע לא בא לי כלום, רק להשאר ברכבת עם הספר והאוזניות ולהמשיך לנסוע עד שיגיע האביב.

2. החלטתי לחזור הבייתה למרות שנכשלתי במבחן. אני צריכה כמה ימים של חיוכים, גם אם זה אומר לבכות הרבה אחר כך.

3. העברתי 4 שעות במוזיאון מגניב. היה לי קצת מבאס כי היו לי מלא תובנות ושאלות מעניינות אבל לא היה את מי לשתף. אחכ שתיתי קפה וישבתי מול חלון גדול שמשקיף החוצה ובעיקר התבוננתי. חשבתי על הרבה דברים ואז נזכרתי בכל מיני ציטוטים מאליס והשלכתי אותם על עצמי כי זה מה שכולם עושים. בעיקר: you were much more muchier. you've lost your muchness

4. חזרתי לדירה. המשכתי לחשוב על איך שאני מאוד שונה מעצמי שהכרתי בתקופה האחרונה ומאוד שונה מאיך שאני רוצה להיות. ניסיתי לגבש לעצמי תוכנית להפסקת העצב אבל הצעדים שנקטתי לא הועילו עד כה. המסקנה היא אותה אחת שכבר הגעתי אליה- הכל עושה אותי עצובה. אני עומדת על חצי בקבוק יין כרגע וכל פעם מתחילה לבכות קצת ואז עוצרת את עצמי כי אין לי כוח לזה יותר. אין לי כוח לשום דבר יותר, אני סתם גוררת את עצמי במרחב הזה של ההוויה ושום דבר טוב לא יוצא מזה. הראש שלי לא מתנקה כי זה לא תלוי גיאוגרפיה, במיוחד לא כשאני עם עצמי. מה שמבאס בכל הסיפור הזה שאני רוצה להיות טובה אבל מדשדשת בבינוניות כי מבאס לי. ואני יודעת שאני יכולה יותר, אני יודעת שאני יכולה להבריק. אבל זה לא יוצא ממני. ומעצבן אותי שהעצב מנחה אותי. וששכחתי שפעם הייתי נהדרת והיה לי נהדר והיום אני בעיקר מנסה להזכר באיך זה הרגיש ללא הצלחה רבה כי אני כבויה ומדוכאת ואין שום דבר שמוציא ממני את הנהדרות הזאת. וזה באסה. 

5. אני משתדלת להגיד לעצמי כל ערב שמחר יום חדש וזה כנראה גם מה שגומר אותי.

6. הלוואי וצהרירים הייתה מילה. לא יודעת אם שם תואר או שם עצם, אולי צהריים מוקדמים. בצהרירי היום.