אני לא מפסוט בכלל מהפוסט הזה! אני שונא לכתוב מהפלאפון. כי זה יוצא לי כל כך מתומצת ובעע..
אבל אני אפרסם בכל מקרה.. הפעם הסיפור על חבר שלמד איתי בתיכון.
והפעם, סיפור איתי לגמריי. תהנו (או תנסו בכל אופן) חח
שלום.
קוראים לי שמואל, שמואל לוי. או איך שכולם קוראים לי, שמוליק הג׳ינג׳י...
אני בן 20, ולא, אני לא חייל אם שאלתם.. קיבלתי פטור מוקדם משירות חובה בצה״ל..
משפחתי מנתה 7 נפשות.
אבא, היה ילד עני בילדותו, הוריו עלו מגרמניה כשהיה בן 5.. חי על פת לחם ביום, מקלחת היה דבר נדיר, ולא נדבר על בשר או שתיה מתוקה כלשהי..
אמא, סיפור דומה, רק שהוריה עלו מבוכרה..
אבא התקדם יפה, בכוחות עצמו למד ופתח עסק מאוד מוכר בארץ, משכורתו לא יורדת מ40 אלף בחודש.
אמא עובדת רק כדי להעביר את הזמן בתור גננת בגן ילדים קטן ופרטי בראשון לציון. ששם, אנחנו גרים. וכפי שאתם יכולים לנחש בבית מאוד מפואר וגדול..
גדלתי ולמדתי בבתי הספר הטובים ביותר, זמנים פנויים אני מעביר בחוג איגרוף מקצועי, או יוצא עם חברים (מה שנשאר מהם רובם בצבא)..
יש לי רכב פרטי, מזדה 3 החדשה, שחורה ויפה.
אני בחור נאה וכביכול לא חסר לי כלום, נכון?
אני לא מספר לכם את כל זה עלי שתקנאו או שתאמרו שאני פלצן או משהו.. אני רוצה לספר לכם משהו עלי...
בבת מצווה של אחותי הגדולה, לפני בערך שתיים עשרה שנה, נסענו כל המשפחה לירושלים.
כל המשפחה זה סבתא וסבא, דודים ודודות, בני דודים ודודות וכו׳, השכרנו אוטובוס והוא מולא עד אפס מקום.
סיירנו בירושלים, ברובא העתיקה, בכותל, בשוק..
בתור אחד שנולד בראשון זאת הייתה חוויה מדהימה!
ריחות של מאכלי שוק מילאו את נחריי, ילדים וזקנים כאחד מסתובבים בשוק כאילו שום דבר בעולם אחר לא קיים בעולם. דתיים וערבים קונים מאותו מקום.. היה מדהים לראות את ה׳אחווה׳ הזאת..
הלכנו כל המשפחה יחד, אני זוכר איך אמא חיבקה את אפרת לכבוד הבת מצווה באהבה ענקית, איך שלום וקובי (אחיי הגדולים גם, אני הכי קטן) נדחפו בשובבות לכמעט כל תמונה שהצליחו להדחס אליה, את הפרצופים המצחיקים שהיו עושים בשניה שהפלאש היה פוגע בעינהם.. איך אבא הרים אותי על הכפתיים כשאמרתי לו שכואבות לי הרגליים. אני זוכר כל פרט ופרט מאותו יום..
כשהתחיל להחשיך אכלנו במסעדת בשרים יוקרתית (שכמובן אבא הזמין את כולם) ישבנו וצחקנו שם המון.. יש לנו בני דודים תאומים, שאוהבים לעבוד על אנשים. כל הזמן מישהו אחר מסתתר מתחת לשולחן. מה שקורה למלצר המסכן לתהות איך בשניה אחת הנער שיש היה עם חולצה אדומה, מיד לאחר מכן בצהובה. והם לא התעצלו! מתחת לשולחן היו מחליפים חולצות ומשנים את התסרוקת בשיער.. לא אשכח לעולם את הפרצוף התמהה שהמלצר והמלצרית הביעו באותו רגע. תמיד שאני נזכר בזה אני צוחק, עד היום!
בחוץ כבר נהיה חשוך לגמרי, השוק התרוקן ואיתו האנשים.
מכיוון שרצינו להגיע לאוטובוס שהשכרנו, ולא לחכות עד שהוא יגיע, הלכנו לתחנת האוטובוס הקרובה ועלינו על האוטובוס הראשון שהגיע. כל המשפחה שלי עלתה עליו, כמה דודים ודודות וסבא.
סבתא ושאר המשפחה חיכו לאוטובוס אחר, כי היינו מלא אנשים..
אני ישבתי על יד החלון, אבא לידי.
אמא על יד החלון בצד שמאל ואפרת לימינה.
שלום וקובי העדיפו לעמוד ושאר אחיותיי גם. זה התערבב אני לא זוכר בדיוק את סדר הישיבה..
האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, אבל את מבטי לכד מישהו שעמד באמצע האוטובוס.
היינו באמצע אוגוסט, כולם היו עם גופיות ומכנסיים קצרים. ואילו האיש הזה לבש מכנס לבן ארוך ורחב, חולצה רחבה גם ומעיל עור שגדול עליו בכמה מידוד.
על עיניו חבש משקפי שמש כהים במיוחד ושחורים כמוות. הוא הסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן, סרק את האנשים כאילו חיפש מישהו.. באיזשהו שלב עלו עוד אנשים לתחנה והוא הוסתר על ידי מישהו אחר..
היה שקט, מאוד שקט, למעט את טירטורי האוטובוס והאוזניות של בן דוד שלי מאחורי שהשמיעו את מייקל ג׳קסון, היה שקט..
העניים שלי נעצמו אט אט, הייתי בשלבי הירדמות ואז..
- זה פעם ראשונה שאני מדבר על זה חוץ מהפסיכולוג שהיה לי -
האדם ההוא שסיפרתי לכם השתעל כדי לנקות את הגרון,
וצעק: ״עלהההההההההההה״
מיד הרמתי את הראש להסתכל מי המשוגע הזה, בעצם כולם הסתכלו.
״וואאאכבררררררררר״!
היה בום ענק! כמו נפץ ענק שמתופצץ בתוך האוזן! ראשי הוטח על חלון האוטובוס, שהתנפץ עלי בתגובה..
מרגע זה אני יכול לספר לך הכל בפרטי פרטים..
אבא, לומרות שהוא ישב על ידי, לא השמיע מאומה, לעומת זאת אמא צרחה. וכאילו זה היה אות פתיחה התחילו צרחות מכל כיוון, מחוץ לאוטובוס וקצת בפנים, התחלתי לבכות..
תפסתי את הפנים של אבא, הם היו מלאות דם, ניערתי אותו חזק ובכיתי חזק יותר,
״אבא לא עונה לי״ חשבתי.
ואז מחשבה אחרת חזקה יותר, שהכתה בי חזק, כמו שאתן לך סטירה הכי מצלצלת שיכולה להיות ברחוב סואן ומלא אדם..
״אבא.. מת?״
צרחתי גם והדמעות ירדו לי מהעניים ללא שליטה..
חיפשתי את אמא שצרחה גם היא ותפסה את אפרת בידיים.
״זאת אפרת? זאת אפרת!״
היה לה מלא דם על הפנים, היה לה חורים במצח גם.
קמתי, צרחתי, בכיתי. ואבא לא קם אליי, ואבא לא חיבק אותי, ואבא לא הסתכל עלי.
ניסתי ללכת והרגשתי כאבים עזים ברגלי השמאלית, הסתכלתי וראיתי מין מוט תקוע לי ברגל, המכנס הבהיר שלי הוכתם כולו בדם..
ראיתי את הראש של קובי כשפניו מופנות לריצפה. היה פה משו מוזר.. עם החזה של קובי לכיוון מעלה, למה הראש ללמטה??
מעליו היה איש שמן ששכב גם ללא הכרה, ניסתי למשוך את קובי.
״קוביייי!״ צרחתי מעמקי הגרון שלי!
משכתי אותו חזק מהידיים והרגל הגיבה בכאבים איומים בחזרה.
עפתי חזרה לריצפה, הראש שלי היה על יד הראש של אבא..
אבא פתח את העניים קצת והתמקד עלי, בכיתי חזק יותר.
״אבא?״
״שמואל״.. היה לו קול צרוד..
כבר לא היה מעצור לדמעות..
״שמואל.. יהיה בסדר! אתה שומע אותי?! יהיה בסדר! צא החוצה ותזעיק עזרה!״
״אבל״..
״בלי אבל! צא החוצה!״
זחלתי החוצה, זחלתי ליד אפרת הדוממת ואמא הבוכיה, זחלתי על יד האיש השמן שמעל קובי..
יצאתי דרך החלון, שמעתי סירנות רבות מגיעות, מסך שחור סגר עלי לאט לאט..
מפה מה שאני זוכר זה את עצמי נכנס לאמבולנס על גב אלונקה. את אמא רבה עם הפרמדניקים ראיתי מהחלון. ועיניי נעצמו..
עניי נפתחו בבת אחת, פלורסנט ארוך ולבן מעליי סינוור אותי..
הסתכלתי מסביבי וראיתי חדר על מלא ציורים של פו הדב על הקירות..
צליל ״טטם, טטם, טטם״ נשמע מימיני. הדופק שלי..
התחלתי לנסות להזכר איפה אני ואיך הגעתי לכאן.. הרצתי את הזמן לאחור, ישבנו במסעדה, צחקנו, רבתי עם סבתא מי יעלה על האוטובוס הראשון, עלינו על האוטובוס.. אההה...״
הצליל מעליי התחיל להשמיע בקצב מהיר הפעם את ה״טטם, טטם...״
לאחר שניה אחות הגיעה לחדר ואמרה לי סוף סוף התעוררת! מיד אני מביאה רופא! אל תקום!״ היא אמרה כשראתה אותי מנסה להתיישב ודחפה אותי חזרה למיטה..
לאחר כשתי דקות שהתמונות עדיין עפות לי בראש, הגיע רופא צעיר יחסית עם סוכריה ללא סוכר. הגיש לי אותה ושאל
״שמואל אתה בסדר? איך אתה מרגיש?״
״בסדר, איפה אבא?״
״אבא בסדר! גם אמא.. בכל בסדר, אתה זוכר מה קרה?״
הנהנתי ולא עניתי לו, דמעות החלו לעלות לעיניי..
״אני רוצה לראןת את אמא״ אמרתי בקול רועד..
״מיד!״
לאחר חמש דקות שאמא והרופא דיברו מחוץ לחדר אמא הגיעה וחיבקה אותי. היו לה כמה תחבושות על על הפנים ועל היד. העניים שלה היו אדומות מאוד..
התחבקנו ארוכות ובכינו ללא הרף.
״אמא? איפה אבא? איפה כולם?״
״הכל בסדר מאמי שלי, הכל בסדר״
לא ידעתי אם היא אמרה לי את זה או אמרה כדי להרגיע את עצמה.. אבל היה פה שקר..
אחרי בדיקות זיכרון ארוכות שהכריחו אותי לעבור, ואבא לא הופיע, ולא אף אחד מאחיי ואחיותיי.. רק סבתא ואמא.. התחלתי להכנס לדכאון ולא רציתי לאכול כלום..
הרופאים ואמא התכננו שאני יאכל, הכניסו לי מחטים לגוף כדי שהגוף ימשיך להתקיים..
הייתי בשביתת רעב! רציתי לדעת מה קורה עם כולם!
אחרי יומיים אמא הגיעה עם אדם נוסף כהה עור, גבוה, אבל נראה פשוט.. הוא היה הפסיכולוג שלי..
הוא דיבר איתי קצת, רצה לשמוע אותי יותר..
למחרת הגיע שוב ושוב.. התחלתי לחבב את הבן אדם.. כי הוא הביא לי גם מלא שוקולדים..
ביום שבת הוא הגיע שוב, עם חבילת שוקןלדים ענקית.. אחרי שיחה ארוכה הוא שאל אותי:
״שמוליק,״
״שמואל״
״כן.. שמואל, רוצה לדעת מה קרה עם אבא ואחים שלך?״
הנהנתי, והנחתי את השוקולד בצד..
״טוב אז ככה. אתה יודע שהיה פיגוע רציני וזה נס בכלל שאתה יושב ומדבר איתי כאן כן?״
הנהון.
״אבא ואמא חיים, אבא כבר ניתוח מורכב כי נכנסו לו מסמרים רבים לגב ולחזה, זה בגלל שכנראה הוא גונן עליך.. מצבו יציב עכשיו, ועוד כמה ימים תוכל לחבק אותו שוב..
״אתה יודע.. שמוליק אהה שמואל.. הרבה פיגועים קורים בימנו.. הרבה נפגעים ויותר גרוע מזה.. אבל אפשר להתגבר, אם נשארת בחיים מישהו למעלה רוצה אותך חי..״
זה לא מתקדם למקום טוב.. חשבתי לעצמי..
״אפרת, ישבה צמוד מאוד למחבל ימח שמו, מסמרים רבים ודקים ניקבו אותה, לצערי היא לא איתנו כבר..״
לא הגבתי, גם לא בדמעות. הייתי כמשותק, פשוט ישבתי והסתכלתי עליו, ללא הבעה כלשהי, פשוט יושב ומסתכל..
״קובי גם לא שרד שמואל, לא משנה איך הוא נפטר, הוא לא שרד..
שלום במצב טוב מאוד והיום הוא חוזר מחו״ל לאחר ניתוח..
כולם בסדר ב״ה ותוכל לראות אותם היום. אתה רוצה לראות אותם שמואל? שמואל? שמואל?! אתה איתי?!״
לא הצלחתי לענות לו. לא רציתי לענות לו, לא רציתי להאמין לו..
אבא במצב טוב מח״ול? מה זה טוב?
אפרת וקובי לא איתי כבר.. נשארנו 3 אחים? אני שלום ורותם? מה עם רותם?! אהה היא עלתה לאוטובוס השני..
למה הוא לא מדבר על הדודים והדודות?
״שמואל?!״
הוא ניער אותי חזק. התעצבנתי ולקחתי את הדבר הראשון שהיה לי ביד וזרקתי עליו. למזלו זה היה רק שוקולד..
קמתי מהמיטה, לקחתי את הקביים שלי ויצאתי מהחדר...
היום אני, שמוליק הג׳ינג׳י, מוציא את כל הזעם והתסכול שלי על שקי איגרוף בחוג שלי.
אם הייתי מתגייס לצהל והיה לי נשק ביד, הייתי נוסע לכפרים ומחורר שם את כולם..
אני, שמוליק הג׳ינג׳י העשיר, עני מבפנים. כל הבני דודים והדודות כמעט הלכו לעולמם, יחד עם אפרת וקובי, יחד עם סבא..
עברתי תקופות דיכאון אבל הן עברו..
רק רציתי להגיד, כשעוברים עליכם דברים רעים, תהיו חזקים. יש כאלה שעברו דברים רעים ממכם..
שתהיה שנה טובה ומתוקה, משמוליק הג׳ינג׳י.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: