אז שלום לכולם. דיי הרבה זמן לא כתבתי כאן. אז בקצרה מה קרה ואז אספר על המעצר ובקצרה גם..
סיימנו אימון חורף בבקעת הירדן. לא היה קשה במיוחד ואפילו דיי מהנה.. חזרנו לתפוס קו ביום רביעי. אותו קו כמו בפעם שעברה :/
אין חדש עם בנות. לומרות שלאחרונה הרצון לקשר רציני שוב חוזר אליי ואני דיי מתחיל לחפש שוב.
התחלתי לשמוע קצת שירים מזרחיים. מרענן את עצמי לגיטרה. עוד מעט קיץ וכמנהגי בקודש אני הולך לטיילת ומנגן לי עד שאנשים מגיעים ויושבים איתי :)
וזהו בנתיים. אני מאמין שיהיה עוד כמה פוסטים היום..
מעצר בכפר שאני לא רוצה לכתוב את השם שלו..
המכלול הונח על הריצפה, לידי. הנוקר והפין של שבת בצד השני. אני מנקה ביסודיות על השושנה. מעביר פלנלית בין כל שן ושן.
אני לא אוהב לנקות את הנשק. זה מרגיז ואפילו משעמם. אז כדי להנעים את הנקיון שמתי אוזניות באוזניים ושמעתי את מרסדס בנד בשיא ווליום.
השמש שקעה לה במערב. השאירה נוף עוצר נשימה. במזרח כבר היה חושך. ואני חולה על השעה הזאת. על השקיעה. אני אוהב לראות איך השמש מתחבאת בין ההרים. איך היא משאירה את הצבע האחרון על העולם. איי שם היא כבר שקעה מזמן. פשוט לוקח לנו כמה דקות לראות את זה בגלל המרחק..
סיימתי עם השושנה ועברתי לנקות את הקנה. כל מעצור קטן יכול לדון אותי לחיים ומוות. כן. אחרי המעצרים האחרונים אף אחד לא לוקח סיכונים. אנחנו יודעים שיש להם נשק. אנחנו ראינו את הנשק שלהם. אנחנו הרגנו מי שהחזיק נשק.
אני שכבתי מאחורי הסובארו החומה, הרופא רוכן מעליי וחובש לי את העין. אני שומע את עקיבה צועק בקשר: "קודקוד מפאה שלוש עקיבה, קבל הורדתי מלוכלך (מחבל) במרחק מאה קצרים (מטרים) מהמסגד" אני זוכר איך קפצתי על הרגליים. מתעלם מכל הכדורים ששורקים מעלינו. איך ראיתי אותו שוכב עם ידיים מפושקות לצדדים. שלולית ענקית של דם מקיפה אותו. אני זוכר את הפרצופים המבוהלים של חברים שלו מאחוריו. את ההתלבטות על הפנים שלהם אם לפנות אותו עכשיו ולהחשף לאש או להשאיר אותו לגסוס למוות..
שהנשק היה מבריק וידיי שחורות. פתחתי שוקולד קטן ודחפתי את כולו לפה בבת אחת. מתענג מהתחושה של השוקולד שנמס בפה. מהטעם הממכר שלו. שוכח מהמעצר הזה ויורד לקפ"ק (קבלת פקודות) עם מחברת ועט.
בחדר מ"פ כולם כבר ישבו מסביב לשולחן. וופלים של המותג סודרו על השולחן באי סדר. המדליות הרבות של הפלוגה עמדו מסביב לחדר. כל מדליה עם גאווה אחרת לפלוגה. "מעניין אם גם יום אחד אני אביא כבוד לפלוגה גם והמדליה שלי תעמוד כאן ביחד עם שאר המדליות." חשבתי לעצמי...
"כולם פה?" שאל המ"פ והציץ בשעונו. "נהדר. אתם יודעים מה אני הולך להגיד אבל חשוב שתשמעו את זה שוב.."
הוא הזכיר שוב ושוב שהם חמושים. ושוב ושוב שהימ"מ והימ"ס לא יוצאים איתנו כי המח"ט סומך עלינו בעניים עצומות. שוב ושוב על מטעני חבלה. על רצון לנקום בחיילים על המוות של ההערבי ההוא.. שוב ושוב אבל דיי בשקט: "יש סיכוי גבוה שאחד מאיתנו לא יחזור לכאן. אני מבקש, תהיו ערניים.תפסו מחסות כמו שצריך. אני לא רוצה חלון ללא חיפוי, סימטה ללא השגחה ורחוב ללא שמירה."
הוא חילק אותנו לצמדים. אני הייתי עם עקיבה. עקיבה זה אותו אחד שהרג את המחבל פעם שעברה.
"המחלקה שלכם היום תעבוד גם בתור כח בידוד וגם בתור כח מעצר."
"אבל איך?" שאל יוסי.
"מה איך?!" ענה המ"פ כמעט בצעקה. "אתם סוגרים על הבית. אם מישהו יוצא והוא ללא מדים, כדור בברך. מהחלונות של הבית לא ייקרה לכם כלום.."
יוסי שתק. עבודה כפולה.
הבטחתי לקצר, אז..
כתבתי מכתב בפלאפון.
(שם בדוי) "לשרית. אני יוצא היום לפעילות מבצעית מורכבת. אני עדיין אוהב. אם אני לא חוזר, אני רוצה שתסלחי לי על כל מה שעשיתי לך. על כל פגיעה וכל דבר כזה. אין לי עוד מה להגיד. אוהב, יוני."
השרוכים מחוזקים עד הסוף. הבירכיות מוצמדות לברכיי גם חזק. וגם משופצרות עם גומי לרגל. על ירך שמאל מוצמד תיק אלפ"א. קרמי ווסט על גופי וקסדה לראשי. אני כורע ברך, בוחן עם האמר"ל שאין שום דבר מפתיע בדרך. ומחכה לפקודת: "תחילת תנועה."
ירדנו מהרכבים כארבע קילומטר דרומית לכפר. שישים אנשים כולל המג"ד כורעים ברך בשני תורים.
אם הלב שלי לא היה דופק כל כך חזק אני יכול להשבע שהייתי יכול לשמוע גם את הלבבות של שאר הפלוגה דופקים חזק.
עברנו דרך פרדסים של תפוזים וקלמנטינות. קטפנו עלים בדרך וקימטנו אותם ביד כדי שיהיה ריח טוב.
עברנו גם דרך שדה של בצל וזה הרס הכל. אומנם לא היו דמעות בעניים אבל הריח הרג אותנו.
כורעים ברך שוב. זה עובד ככה. המפקד בתחילת השיירה כורע ברך מכל סיבה שהיא תהיה. ומי שמאחוריו כורע ברך גם ומי שמאחוריו ומי שמאחוריו ושוב ושוב עד הסוף. זה לוקח גג חמש עשרה שניות.
אני שומע מהקשר: "כניסה לשטח בנוי. קלעים תחליפו כוונות עכשיו." הורדתי את הליאור (כוונת לילה) ושמתי את הטריג'. עקיבה הכניס לי אותו לתדל ואני הכנסתי לו.
המשכנו תנועה ועברנו על יד הבית הראשון של הכפר..
הכפר היה שקט. הצמד שלפני נצמד לחומה מצד שמאל וחיפה להמשך. אני ועקיבה באנו מאחוריהם. נתתי למי שעמד (אחד עומד אחד כורע ברך) טפיחה על הקסדה. זה אומר 'הגעתי, אני מחפה עכשיו לרחוב, אתה יכול להמשיך.' עד שעקיבה קיבל טפיחה על הקסדה והמשכנו ככה רחוב רחוב סימטה סימטה.
בכפר הזה אין בנינים גבוהים. גג שלוש קומות. מדיי פעם חמש. הרוב זה בתי קרקע. אבל המון חלונות. זיגזתי בין חלון לחלון עם הכוונת. הידיים שלי התחילו לכאוב קצת אבל אין מצב שאני מפסיק לחפות. באחד מהבתים ראיתי גבר צועק על מישהי. כנראה הילדה שלו כי לא היה לה כיסוי ראש. רק ראיתי את התנועות של הידיים שלו ואת הפה שלו נפתח ונסגר בחוזקה. ברחוב היה שקט מאוד..
התקדמנו לאט לאט. נמנעים מללכת על הכביש ומתחת למנורות רחוב. כמה שיותר חשוך ובצד.
שמענו רכב מגיע במהירות מצד שמאל. אני הסתכלתי על עקיבה ועקיבה עלי. בלי לחשוב פעמיים קמנו וקפצנו מעל החומה כדי שהכח לא ייחשף. הרכב עבר ברחוב וכנראה שראה את מי שמאחורינו. כי הוא התחיל לצפצף ללא הפסקה. עשה חארקות ברחובות וכמה שיותר רעש כדי להעיר את כל הכפר.
"קודקוד מיוני קבל שהכח נחשף"
"יוני כאן קודקוד רות אני קיבלתי. כל כוחות מעצר קבלו תנועה מהירה אשרו קבלה לפי מסגרות!"
"5 קיבל" "6 קיבל" "7 קיבל" 9"קיבל"
התחלנו ללכת מהר. ממש מהר. היה לי קשה הרבה יותר לחפות לחלונות ולרחובות כי הם חלפו על פנינו במהירות. אז הצמד שלפנינו חיפה לקדימה. אני ועקיבה לימין. יוסי ונועם לשמאל ומי שמאחוריהם לאחורה. כמו שתירגלנו באימונים.
כבר התחלנו לשמוע צרחות מכל כיון. "עלהה וואכברר" "יאלהההה" וכל מיני כאלה. האנרלין התחיל לזרום לי בגוף. ואמרתי את זה בעבר ואגיד את זה שוב. מי שלא חווה את זה בחיים לא יידע על מה אני מדבר. הגוף שלך נכנס למצב כוננות. אתה נהיה ערני, מהיר יורתר. אתה חושב טוב יותר. הדם עף לך בגוף במהירות גם.
המ"מ שלי צעק לקשר אבל יכלתי לשמוע אותו גם בלי הקשר.
"שש! הבית שלנו מצד ימין. לסגור על הבית עכשיו!!!" הוא צרח!
תפסתי את עקיבה ביד והוא תפס אותי. הפינה שלי ושלו זה מסביב לבית. אנחנו צריכים לרוץ מסביב כמה שיותר מהר. עקפנו את הבית בריצה ופנינו ימינה, עלינו שלושים מטר ופנינו שוב ימינה. הפינה שלי הייתה כך; מצד ימין הבית. מאחורי הסימטה שהגעתי ממנה. בצד שמאל עוד סימטה ובין הבית לבתים ממולי הייתה עוד סימטה אבל את זה אלישיב והצמד שלו תפסו. הצפי שלנו זה מאחורה (סיכוי חלש) ומצד שמאל.
"ברזלן 6 מיוני קבל מוקי"
"רות"
'בוםםםםם' ראשון נשמע מהצד השני של הבית. מהרחוב הראשי. קפצתי בבהלה. אבל יש לנו עבודה.
עקחבה סרק את צד ימין של הרחוב ואני את שמאל. רוב התריסים מוגפים למעט כמה בודדים. על הגגות אין אף אחד.
"אצלי משעמם. ואצלך?" עקיבה שאל אותי.
'בוםםם' שני נשמע. ומיד אחריו כל הערבים התחילו לצרוח. כנראה פצצה שלהם.
"משעמם גם אחי." עניתי לו.
-עוד בום- ושוב הערבים צוהלים משמחה.
"בצד שלהם יותר מעניין. איזה מבאס" אמר עקיבה קצת מבואס. העין שלו לא יוצאת מהכוונת.
"תגיד לי, לא מספיק לך איקס אחד על הנשק? כוסומו שיהיה משעמם טוב לי ככה."
"אני יוצא למעצרים כדי לזיין ערבים. לא לשבת על התחת ולא לעשות כלום"
לא עניתי לו. בתקופה ההיא החברים שלי עוד לא ידעו מה אני חושב על כל ההרג הזה. התחלתי לעשות סריקה שניה. כלום. משעמם עדיין.
ואז צרור יריות ארוך נשמע שוב מהכיוון השני של הבית. אני ועקיבה אוטומטית נצמדנו לקיר. עד שהבנו שזה מהצד השני וחזרנו לחפות.
צרורי יריות ומטעני חבלה והמון צעקות של הערבים נשמעו באוויר. הנחתי את הראש על הקת של הנשק. אני שונא אץ הרעש הזה.
"יוני! אל תזיז את העניים שלך מהסימטה!מישהו מתחבא שם!"
מיד קפצתי והרמתי כוונת לאיזור. באמת הייתה שם תנועה אבל לא ברורה. ופתאום משום מקות קפצו שתי נערים לסימטה שלנו ורצו לכיווננו.
"ווקאף ווקאף ולע אנע בתוחק" צעקנו שתינו ביחד.
הם נעצרו לשניה. ראו שאנחנו רק שתיים. (מהצד השני של הבית היו לפחות שלושים חיילים.) והמשיכו לרוץ לכיוון שלנו.
עוד חמש מטר ואני רשאי לתת לכל אחד כדור בברך. אני ועקיבה הרמנו את הנשקיים. כיוונו לברכיים שלהם.
ובשניה של רצון. אמרתי לעצמי שאני לא הולך לעשות את זה. אני לא הולך לירות בבן אדם אם הוא לא מסכן לי את החיים באופן ממשי. דחפתי קלות את עקיבה עם הכתף כדי שייצא מאיפוס. הניצרה שלו הייתה פתוחה כבר. שלפתי רימון הלם וזרקתי לכיוונם.
הם ראו שזרקתי משהו. נעצרו ורצו לכיוון השני.
'עשרים ואחד, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש' הרימון הלם התפוצץ חזק ולהבה קטנה עלתה ממנו. הם ראו את זה וברחו.
לא ברחו. רצו לכיוון השני. בטח הלכו להביא עוד אנשים.
"מה אתה עושה יוני?!?!" צרח עלי עקיבה.
"מצטער. לא במשמרת שלי" עניתי לו בשלווה. אבל תכלס כל הגוף שלי רעד.
"מה אתה חמור?! יכלתי לפצוע עוד אחד עכשיו! כוסאמא שלך! צרח עלי.
הוא צדק. אבל לא עוד מראות כאלה. לא רוצה לראות עוד אחד שוכב בתוך שלולית דם. צורח מכאבים ואין מי שיפנה אותו.
אבל ידעתי שזה יגיע. הם רצו להביא עוד אנשים. חמש דקות גג ויהיה פה לפחות ארבעים פלסנטינאים.
צרורות ירי ומטעני חבלה המשיכו להשמע בצד השני. על היד האוזן שלי עקיבה קילל בשקט. בקשר הודיעו שתפסנו את המבוקש. הם מחפשים עכשיו בבית שלו עוד כמה דברים ואז ייצאו..
על יד הברך שלי. התנפץ לרסיסים בלוק ענק. אני מחפש את עקיבה והוא עשר מטר מאחורי מביא תחמושת לחייל אחר. אבל מאיפה לעזאזל הגיע האבן הענקית הזאת!? זה פיספס אותי בחצי מטר!
חיפשתי ללא כוונת בחלונות. על הגגות. ולא ראיתי אף אחד. מוזר מוזר מוזר. העניים שלי נשארו על הגגות. ואז ראיתי תנועה מהגג בצד ימין. ואז אבן ענקית עפה מעליי. עוד לא הספרתי לזוז והיא התנפצה סנטימטר מהרגל שלי. כל הרסיסים עפו עלי.
פאק פאק חשוך על הגג הזה אני לא יכול לראות את הבן אדם. אבל אם הסלע הבא שהוא יזרוק עלי יפגע בי אני יכול למות מזה. הבניין היה בעל חמישה קומות.
כיוונתי את הנשק למעלה. רק קצת מהראש שלו אבל ראיתי במיוחד את הפלג גוף עליון. נשארתי עליו. מוציא את כל האוויר מהריאות שלי. אם הוא מרים אבן אני מוריד אותו. לצערי. אני לא רוצה! איפה עקיבה שיעשה את זה?!
רציתי לצעוק לעקיבה להגיע אבל אני אצטרך לנשום וזה יוציא אותי מאיפוס. אני מסתכל עליו. הצלב בכוונת מרוכז לאמצע החזה שלו. ופתאום נכנסה בי שנאה כזאת.
'רק אם תרים תאבן יבן זונה אני מוחק אותך' הדם זרם לי בעורקים על מאה קמ"ש. הוא מתכופף. אני יוריד עם הנשק מילמטר למעלה. מזדקף, סנטימטר למעלה.
הלב שלי דפק בפראות. הוא לקח תנופה והעיף את האבן לכיוון שלי.
קרו כמה דברים בבת אחת.
רימון הלם התפוצץ מאחוריי. עקיבה והפרמדיק זרקו רימון לעליה וזה התגלגל לכיווננו והתפוצץ.
לחצתי על ההדק.
שמעתי אותו צורח משהו בערבית.
והאבן התנפצה שוב מילמטר לידי וכל הריסיסים עפו עלי.
ראיתי אותו קופץ על הגג. איך הוא לא מת?! הוא קילל והחזיק את היד שלו.
דמעות רצו לפרוץ לי מהעניים. מיצתי את הלילה הזה. בא לי חזרה לבסיס! ובאמת אחרי רגע הודיעו קיפול ואני ועקיבה רצנו לפינה הראשונה של הבית.
כל הרחוב היה מלא באבנים. פחי אשפה זרוקים על הריצפה. היו מדורות בכל מיני מקומות מפוזרים. כנראה בקבוקי תבעירה..
המ"פ שלי צמוד לקיר צורח אלינו: "בשלוש שלי! כולכם רצים למטה ברחוב עד שתגיעו לרכבים. לא מפרקים צמדים!"
"אחדד! שתיים!" הוא פתח זיג ומישהו היה ממש קרוב אליו. בלי להסס הוא ירה לו בברך והוא התמוטט לריצפה. "שלוש!! רוצו!!"
שמענו עוד צרור יריות. קפאנו על המקום. איך הוא אומר לנו לרוץ ברחוב שכדורים עפים כאן בלי חשבון!?
"רוצווו אמרתי לכם!!" והוא דחף אותנו לרחוב.
עמדתי לשניה. עכשיו ראיתי כל מה שהלך ברחוב למעלה. איזה מאה ערבים התפרעו וגילגו צמיגים בוערים לכיווננו. היה שם עוד כח שלנו שהרחיק אותם עם אלפא. עקיבה התחיל לרוץ ואני אחריו. רצנו כמו משוגעים צמודים לקיר בצד ימין. מעלינו היה כמו גגות כאלה מפלסטיק של הקיוסקים אז היינו מוגנים מלעלה.
רצנו ורצנו בלי להפסיק. ערבים הגיעו מצד שמאל מאיזה סימטה מעפנה. הסתכלתי עליהם ומעדתי על הריצפה.
דפקתי סיבוב שלם על הריצפה. והיה לי קשה לקום בגלל כל הציוד. עקיבה קפץ מעליי וירה עליהם ארנם (16 כדורי ברזל גדולים מצופים בגומי. מקרוב זה יכול להרוג) הם קיבלו את זה לכל הגוף. כי ראיתי חלק תופסים את הפנים וחלק את הבטן שלהם. הוא נתן לי יד והמשכנו לרוץ לכיוון הרכבים.
שהגענו לזאבים נכנסנו ישר פנימה. מהצד שלי היה גם הפסד אבל אחרים טיפלו בזה וזה היה הפסד קל.
היה לי דם בידיים מהנפילה. אבל אין שבר או משהו כזה. פתחתי שוקולד והכנסתי אותו בבת אחת לפה. נותן לרעשים שבחוץ לצאת מחוץ לראש שלי. ולתמונות להעלם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: