אני, כופרת שכמותי

מחשבות ותהיות ואולי גם כמה תובנות

אף אחד מאלה לא חצה את מוחי

אף לא ביום הכיפורים

על מה בכלל יש לי לכפר?

לא אני זו שצריכה להצטער

זו היתה שנה בה רבו האנשים החבים לי תחינת מחילה

כל הגברים שנגעו בי כשהייתי קצת שתויה

ואלה שעשו זאת כאשר הייתי פיקחת

אדון חבר-הכי-טוב-לשעבר כמובן, שטרח לסמם אותי מבעוד מועד ורק אז לפעול

אני מעצמי בעיקר, שנתתי לעצמי להתמסר בקלות רבה כל כך

זרקתי את עצמי למים העמוקים, עירומה ופצועה

הפצעים שלי עוד מדממים, הם לא יחלימו לעולם

מנסה להפסיק לאהוב, מנסה להתעלם ולא לייחס חשיבות,

לא רוצה להקשר לאף אדם עוד, זה לא עובד לי

אדם לאדם זאב, אדם לאדם זאב

כולם רוצים רק לקחת ולסחוט ולמצוץ ממני כל טיפת אנושיות

זה עובד, לאט אבל בטוח זה עובד 

הראש שלי עדיין חושב על העבר ועל מי שהייתי ומה שעשיתי

מתחרטת? כן, פה ושם

צריכה לגבש לעצמי דעה מוצקת, לגבי מה מותר לי ואסור

כן, אני קלת דעת

אני רק רוצה להיות בסדר עם כולם

למה אני אף פעם לא בסדר עם עצמי?