הטבעת

"היי, תלמידת בית ספר, מה את עושה הערב? צ'אנס ואני רוצים לאכול משהו. ולשתות. בא לך להצטרף למרות שיש לך לימודים מחר?"

נפגשנו בקפה ליד הבית שלי. הקפה מעולה, אבל אנחנו אף פעם לא יכולים לשבת שם הרבה זמן. כשוויל אוהב, הוא אוהב בלהט. כשהוא שונא, הוא שונא בלהט. והוא שונא את הבעלים.

צ'אנס, מה דעתך על אתגר?" שאל וויל בקופצנות המדבקת שלו. וויל אוהב לתת לאנשים משימות ולהעמיד אותם באתגרים.

"הא?" השיב צ'אנס, בנון שלנטיות הרגילה.

אם וויל הוא להט, צ'אנס הוא מים עומדים. יתושים יכולים להטיל ביצים על פני המים, אבל למים לא ממש מזיז. אפילו לא מזיז להם אם קדוש מהלך עליהם או אם תנין מחסל תאו-מים בתוכם. אין לי מושג איך הם מסתדרים, אבל איכשהו, הם מאזנים אחד את השני, וביחד הם סוג של ישות שאני אוהבת לשהות במחיצתה.

"אתגר, אתגר. אתה מוכן?"

"סבבה, בנאדם"

"אתה עולה עכשיו על  האופנוע. הג'ינג'ית פה, כרגיל, תציק לי מאחורה. אנחנו שנינו אחרייך, ואתה עוצר איפה שמתחשק לך. בכל מקום שאתה עוצר אנחנו שותים בירה וממשיכים. בלי תיירים."

בלי מילה נוספת שילמנו על הקפה, התיישבנו על האופנועים ורכבנו אחרי צ'אנס לפרבריי צ'יאנג מאי, הרחק הרחק מהאזור התיירותי. מעבר לנהר, למקומות שבהם לא ברור אם אנחנו בעיר או בכפר. למעשה, רוב הסיכויים שאנחנו בתוך קונגלומרט של שניהם.

בירה ראשונה ושנייה (אם לא מכלילים את הבירה שצ'אנס וויל שתו עם הקפה קודם לכן).

"לא אמרנו בירה אחת בכל מקום?" מקשה וויל.

"כן, אבל התכוונו ש"בירה אחת" זה העיקרון של הבירה."

"צודק. אבל אני מרגיש שהגיע הזמן לעבור הלאה."

"אז תעזור לי לגמור את הבירה הזו", צ'אנס אומר, שופך את הבירה לגרון שלו, וקצף ניגר על זקנו הג'ינג'י.

"חזיר!", וויל אומר, מזמין עוד בירה ולוגם אותה בדיוק כך. "תשתי!" הוא פוקד עלי לסיים את מה שעוד נשאר בתוך הכוס.

"אני לא יכולה. אני אשתכר."

"יקירתי, זו המטרה. את שותה מעט מדי ומשתכרת מהר מדי. קשה לחנך אותך להרגלי שתייה. תתביישי". אני לוגמת את מה שנשאר מהבירה, והם מגלגלים עיניים כשאני שותה לאט.

כעבור 5 דקות בערך ואחרי רכיבה בדרך שלא החלטתי אם היא שביל או כביש, אנחנו עוצרים במקום אופייני: מסעדה שהיא בית קפה, בר, מכולת שכונתית, סלון ומטבח של בעלי המקום. מישהו עסוק בתיקון אופנוע ומביא חלקי חילוף מהיכן שהוא.

צ'אנס וויל מביטים זה אל זה בעיניים מאוהבות: "מושלם". וויל מזמין בערך 6 בירות לפני שאנחנו מתיישבים, רובן נגמרות עוד לפני שנסתיים השיר האחרון בטלוויזיה של מה שגילינו שהוא גם קריוקי בר! אין מאושרים מאיתנו. שירים בתאית, עם קליפים מחרידים ומשעשעים  מוסיפים ארומה לאווירת הבר, שיש בה ילדים מתחת לגיל 3 וקשישים, שנראים מעל גיל שמונים. (אבל ייתכן שהם בני חמישים. אין לדעת).

ואז וויל מזמין סאם-סונג. ואז ידעתי בוודאות שאין לי סיכוי לחזור בזמן לשיעור ריקוד שקבעתי לי לעוד שעה וחצי. סאם-סונג הוא סוג של אסון אלכוהולי תאי מקומי שמופק מאלוהים-יודעת-מה. הוא מתיימר להיות וויסקי, אבל הטעם שלו מזכיר דלק. וכששותים ממנו יותר מדי דברים קורים, ואנשים שוכחים שהם קרו. ראיתי את זה מתרחש יותר מפעם אחת, כולל את צ'אנס מספר לנו סיפורי לווייתנים בבריכה אצל וויל ומנסה בכל הכוח לשחות על שפת הבריכה. הוא לא זוכר דבר מכל זה.

אני הולכת לכיוון הגריל להזמין משהו לאכול, כדי שנוכל לחזור הביתה בשלום (יחסי). כלומר כדי שהם יוכלו לנהוג חזרה. אני צריכה לקום בשש בבוקר ללמוד מחר.

אף אחד לא מדבר מילה אנגלית במסעדה הזו. וויל מדבר תאית לא רעה, אבל מסרב לשתף איתי פעולה ולעזור לי. מבחינתו אני צריכה לדעת להשתמש בתאית הרצוצה שלי. צודק. אני מזמינה לו ולצ'אנס את המאכל האהוב עליהם: חזיר על האש. והרבה. לעצמי אני משתדלת להזמין מרק אטריות בלי בשר. ההזמנה כמעט עובדת, ואני גאה: הררי בשר חזיר מגיעים לשולחן. וויל וצ'אנס מתחילים לנשק אותי בהודיה בעודם שותים, מדברים על פילוסופיה, ספרות ופיזיקה (נושאי השיחה האהובים עליהם כשהם שיכורים) ונועצים מבטים מביכים באנשים.

"אני אוהב אותך", אומרים לי שניהם, ודוחסים חתיכות בשר לפה שלהם. בחיים שלי לא ראיתי אנשים שיכולים לשתות כל כך הרבה ולאכול כל כך הרבה בשר במשך שבועות.

"אני גם אוהבת אתכם"

"איפה האוכל שלך?"

"אני חושבת שהם מנסים להבין מה ביקשתי".

"יש! הפתעה! בואי נראה מה תקבלי. בואי נתערב שזה לא טבעוני."

"אני לא מתערבת איתך, אני בטוחה שזה לא טבעוני"

בעלת הבית מגיעה בגאווה ומגישה לי מרק עמוס באיטריות, ירקות, צדפות, שרימפסים וחיות אחרות. אני מודה לה בחיוך, והיא מביטה בי בציפייה, מחכה לבדוק אם טעים לי. אז ברור שאני אוכלת כמה כפות מאחד המרקים החריפים ביותר שאכלתי, מקפידה לדוג את האטריות, ודוחפת את הפה צ'ילי חריף אדום שלם בטעות.

צ'אנס מריע, ושניהם מתנפלים לי על המרק. אני דגה כמה אטריות מהתבשיל, שגורם גם לשניהם להזיע בתוך שניה וחצי. וויל מודיע לבעלת המקום שהמרק מעולה, ודוחף לי לתוך הפה, כשהיא מסתכלת, עוד כף מרק. הוא ממש מקפיד שיהיה עליה עוד צ'ילי. אני מסמנת לבשלנית בכוחות אחרונים שנורא נורא טעים לי. ובוכה מבפנים.

עוד סיבוב בירות, ואיכשהו, בלי ששמנו לב, אנחנו שותים עם בעל הבית, עם האישה שבדיוק נכנסה עם הבת שלה ועם קבוצה של חמישה או שישה בחורים חסרי-גיל.

"נראה לי שאנחנו הולכים להישאר כאן הרבה זמן", וויל מציין את העובדתי.

 
בסופו של דבר, אני מקבלת בהכנעה את העובדה שאני כנראה אגיע ללימודים עם כאב ראש וללא שעות שינה. ועם הבירה הבאה שמזמינים לי, אני מביישת את כולם כשאני בולסת מנה חמה וצ'יפס.

"לחיים, בובה!" צ'אנס צווח, כשאני מבקשת את המיקרופון של הקריוקי מבעלת הבית, מתיישבת צמוד-צמוד לצ'אנס ומכריחה אותו לשיר איתי שירים בתאית, שמילותיהם כתובות על המסך באותיות אנגליות.

הפעם זה שיר אהבה: הגיבור עזב את אהובתו לטובת אחרת. הוא הבין שעשה טעות, וכל דבר מזכיר לו אותה. אני רצינית. כל דבר: הקליפ מראה שקית ניילון שמזכירה לו אותה.

לעולם לא אבין קליפים תאים.

צ'אנס מבצע בעוז את תפקיד הבחור המאוהב המתגעגע ואני את הבחורה הכועסת והמתגעגעת, שסולחת לו לבסוף, אחרי שעבר דרך חתחתים (דמעות. דמעות. דמעות. גברים תאים לא מתביישים לבכות בקליפים).

וויל מצלם את כל התענוג הזה, ולא מפסיק לצלם כשהבחורה שנכנסה עם הבת (להלן: "האמא") מתיישבת צמוד צמוד אלי ומתחילה ללטף את הכתפיים ואת השיער שלי.

"מה לכל הרוחות?" אנחנו תוהים. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי בתאילנד כשמעורבים אלכוהול ומוזיקה.

וויל לא יכול יותר. הוא גועה בצחוק.

"אני מתערב איתך שאת לא מעזה לשבת עכשיו עם ששת הבחורים שם ולשיר איתם." וויל אומר לי.

"אני לא מתערבת איתך על כלום."

הוא מחייך, ואני עוברת בתוך פחות מדקה לשבת עם שישה בחורים ליד השולחן ולהרים איתם לחיים. מגישה להם את המיקרופון ומתחילה לשיר, ובחור אחד, יפהפה, שמנמן ובעל צחוק מתגלגל מתחיל לשיר יחד איתי דואט, שבאופן מפתיע נשמע נהדר. אנחנו, בכל מקרה, זוכים למחיאות כפיים סוערות.

השיר הבא משאיר את יושבי הבר המערביים בפה פעור:

זיכרונות של הזמר מילדותו: הוא והחבר הכי טוב משתעשעים וצוחקים, גדלים יחד.

זיכרונות מהעבר הקרוב: הוא מאוהב באישה. הם מתנשקים, הוא מתחיל להפשיט אותה ואז מעיף אותה ממנו ומפרק אותה במכות.

וחוזר חלילה, מקבץ זיכרונות מוזרים.  

אנחנו מביטים בקליפ הזה. "מה לכל הרוחות?" וויל מצליח לסנן, בפעם השנייה הערב.  

המצלמה עוברת לבחורה המוכה, הבוכייה והמאוהבת.

זיכרונות מהעבר הקרוב שלה ושל ההזוי, שלא הרביץ לה פעם.

זיכרונות הילדות שלה: הם, הפלא ופלא, אותם זיכרונות הילדות שלו.

הקהל המערבי מבולבל.

שני ילדים משתובבים, האחד מביט בשני. כנראה בערגה. הם ממשיכים לשחק, אחד נופל ומקבל מכה. ונשארת לו צלקת בירידה מהצוואר לעבר השכמות.

"היי! הבנתי!" צורח צ'אנס. "זה... זאת.. הם אותו אחד! הולי שיט!"

והקליפ ממשיך:

זיכרון הנשיקה וההפשטה.

הצלקת של הילד בעבר היא הצלקת של האישה בהווה.

הזיכרונות רצים, והזמר שר על אהוב/תו הבוגדני/ת.

קורע לב.

חבר הילדות שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הנערה היפהפייה שהגיע לעיירה והכירה אותו כל כך טוב.

התאהבות סוחפת.

עוד רגע מורידים את הבגדים...

"מה אתה היית עושה לו החברה שלך, שאתה עומד לבתק, היא בעצם החבר הכי טוב שלך מהיסודי?"

"תאילנד, עשית זאת שוב." אני משתוללת מצחוק. וויל וצ'אנס מהנהנים בהסכמה.

אה, יתר יושבי הבר שרים את המילים בעל פה, והאמא עדיין מלטפת לי את השיער מדי פעם, אבל היא מגניבה מבטים לעבר צ'אנס.

תאילנד, את יצור מבלבל.

לקראת סיום הקליפ, שהוא רכבת הרים רגשית לזמר וגם לצופים ההמומים, רץ הזמר אל הבית הישן של חברו הטוב, פורץ פנימה, מגיע אל החדר הישן של החבר שלו לשעבר, מוצא שם את אהובתו מכווצת על המיטה, שולח יד על תוך החולצה ובמקום להוציא אקדח ולירות בה הוא מוציא טבעת, ניגש אליה, מתנצל, עומד על ברכיו ואומר לה בתאית, המובנת לנו לחלוטין: "אני אוהב אותך, לא משנה מה." הם מתנשקים. קלוז אפ על הסימן הכחול על העין שלה, המזילה דמעת אהבה.

תאילנד, את אדירה!

"אני רוצה לפגוש את הזמר הזה", צ'אנס ממלמל. הוא ממשיך למלמל משהו בתוך נבכי שפמו וזקנו, כשהאמא מפסיקה ללטף לי את השיער וניגשת אליו, נותנת לו את מספר הטלפון שלה ושואלת אותו אם הוא פנוי.

אם  תהיתם כיצד מתנהלת השיחה הזו: הבת שלה מתרגמת את כל העניין במעט האנגלית שהיא למדה בבית הספר. ורוצה להתחבא מתחת לשולחן ולמות.

כשצ'אנס מסרב, הבחורה בורחת מהבר. וויל נוזף בצ'אנס על חוסר הנימוס שלו.

"כרגע הפסדת אפשרות לגדל ילדה תאית חמודה ולהקים משפחה תאית כאן, בצ'יאנג מאי."

צ'אנס עוד יצטער חודשים על הרגע הזה.

כי נזכיר לו אותו בכל הזדמנות.

אנחנו הולכים לישון בסביבות השעה 5:00 בבוקר. בשעה 6:00 וויל מוודא שאני קמה ליום שלם של לימודי דקדוק. הוא אפילו מרתיח לי מים לתה, אבל ממלמל: "יאללה. 'תחפפי. אני צריך לישון. קבעתי עם צ'אנס לבירה של צהריים."

מאוחר יותר מתברר ש"הבירה של צהריים" נמשכה עד יום למחרת בצהריים. אבל הם לא זכרו מזה שום דבר.

תאילנד, עשית זאת שוב.

"בקורס הזה תתחילו ללמד בבתי ספר תאים כמה שיותר מוקדם. למעשה, כבר ביום רביעי", פיט מטיל עלינו פצצה.

רגע. עוד לא התרגלנו לקצב של הלימודים. ורק אתמול עברנו שעתיים וחצי (כלומר 15 דקות שהרגישו ארוכות כמו אנקונדה) של שיעור שכולו בתאית, רק כדי שנרגיש באיזה מצב עומדים התלמידים שלנו.

ג'ודי, אחת המורות הכי טובות שלימדו אותי אי פעם, חצי אמריקאית – חצי תאית, נכנסת לכיתה.

ומדברת רק תאית. וקורעת לנו את הצורה.

רק תאית במשך 15 דקות. מבקשת מאיתנו לחזור אחריה. לקרוא. לדבר זו אל זו. מעמידה אותנו במרכז הכיתה או ליד הלוח, ודורשת מאיתנו לענות על שאלות. בתאית.  

אנחנו עומדות מולה בשתי שורות, וצריכות להדגים לה את השיחה שלמדנו בתאית. והצלילים והטונים של השפה היפהפייה הזו נתקעים על הלשון ובחלל הפה.

תאית מדברים בחמישה טונים. ואם תאמרי מילה בטון אחר, את עלול להעליב את מי שעומד מולך. ואסור להעליב בתאילנד.

אנחנו מתוסכלות כל כך, ומתחילות לצחוק במבוכה, עד שג'ודי מצילה אותנו מעצמנו וקוראת לנו לרחם על ילדי בית הספר.ולהבין לליבם דובר התאית.

התוצאה החיובית מכל הסיפור הזה (מעבר לכך שבאמת למדנו לדבר לאט יותר ולדרוש קצת פחות ולהתחבר לרגשות של הילדים, שמביטים בנו מדברות שפה כל כך זרה שנשמעת גם גסה), היא שלמען האמת (אני קצת נבוכה לומר) בזמן המצומצם הזה למדתי יותר תאית מאשר בארבעת החודשים ששהיתי בתאילנד.

שיעורי הבית שקיבלנו ממנה, שנועדו להמשיך את תהליך יצירת האמפתיה כלפי תלמידינו לעתיד, דרשו מאתנו ללכת לקניות בשוק ובבית מרקחת ולבצע את שיחת הקנייה בתאית. ואז להציג את השיחה הזו בכיתה. עינוי שהיה דורש פרק נפרד, לו לא היתה לנו את דניאלה, שאוהבת קיצורי דרך ורמאויות קטנות.

למעשה, זה לא כל כך מסובך ללמוד שפה אם באמת משתדלים, אם מתכוננים קצת. בסופו של דבר, הצלחתי ללמוד לספור ולבקש חשבון בתאית, ואפילו הלכתי לקניות בשוק מספר פעמים והן בוצעו בערבוב מבוייש של תאית ואנגלית, אבל עם הרבה מאד גאווה.

היה לנו רק יום אחד להתכונן לשיעור הראשון שלנו בבית הספר. נושא השיעור שהוכתב לנו, לרגל יום הולדתה הקרב של מלכת תאילנד, סיריקיט, היה "חגים ומועדים". יום הולדתה של המלכה הוא יום האם הלאומי.

איך מלמדים שיעור שלם באנגלית כאשר לא מדברים מילה בשפה של התלמידים? ובכן, זו המומחיות של מורי TEFL. בעיקר לומדים להראות ולעשות ופחות לדבר ולהסביר. עבורי זה שיעור לחיים, כי בדרך כלל יש לי חוסר מסוגלות בסיסית בלסתום את הפה.

אז למדתי בעיקר לסתום את הפה. להראות. להשתמש בכרטיסיות, בצבעים, בהבעות פנים, בתיאטרליות ובמלל ברור, חוזר על עצמו ומאד בסיסי ופשוט.

בערב ישבנו, מרינה ואני, בחדר שלי, והיינו עסוקות בלכלוך שיטתי של המראות בחדר שלי בכתמי דיו של טוש מחיק. היא העבירה לי את השיעור ואני לה, עד שהחדר כולו התמלא בקירות מקושקשים ומסחררי מוח, שתפקדו על תקן "לוח". לא הצלחנו לזכור את כל פרטי השיעור וסדרו. עוד יותר קשה היה להשתמש באותם ביטויים ובאותו הדיאלוג פעם אחר פעם, מבלי לסטות ממנו.

What is your favorite holiday?

My favorite holiday is Mother's day.

What do you do?

I hug my mother.

What is your favorite holiday?

My favorite holiday is Halloween.

וחוזר חלילה. עם עוד שישה חגים.

אה. התלמידים היו צריכים לנחש את שמות החגים.

"הכיצד?" בוודאי תשאלו.

ובכן, היינו אמורות לצייר עבורם את החגים.

אני לא יודעת לצייר שום דבר חוץ מסמיילי. וגם את זה אני לא עושה מאז המצאת האימוטיקון.

התעודדתי, כשגיליתי שמרינה היא הציירת הגרועה בעולם. ברצינות. מעולם לא הכרתי אדם שלא מצליח לצייר אפילו סמיילי באופן שהצד השני יבין שזה סמיילי.

בסופו של דבר, התאמנו, שתי נשים בוגרות, במשך שעות – בציור של מתנות, עץ אשוח, שוקולדים, תחפושות וחיבוקים. על הקירות של חדר המלון. אין לי צילומים להוכיח את זה.

ישנם דברים שכדאי שלא יצולמו, באם תיפתח נגדך תביעה משפטית.

בוקר. החרדה שלי בשיאה. ושוב, אני מתעודדת כשאני רואה את מרינה. האישה היפהפייה הזו, מזיעה ומבולבלת ומגמגמת. אבל לפחות לא לבושה בבגדים חושפניים על גבול הפשע.

בתאילנד, כמו ברוב מדינות הגלובוס (מלבד ישראל) יש קוד לבוש די ברור למורים בבית הספר: מורים נחשבים לאנשים חשובים מאד בתאילנד, הודות למסורת הלמידה הדתית הבודהיסטית. וההופעה החיצונית של מורים אמורה להעיד על מעמדם הגבוה ועל האופן שבו הם מחנכים את הדור הבא: לענווה, לצניעות, לכבוד עצמי. מורה לא יכול ללבוש ג'ינס, רחמנא ליצלן. מורות יכולות ללבוש חצאיות שאורכן מתחת לברך. יש עדיפות לבגדים מונכרומטיים. חליפות. חצאיות פליסה. מראה מגוהץ.

תזכורת קלה: אני תרמילאית. מגוון הצבעים האהוב עלי הוא לייצני, מבדח ומפדח. אני מכבסת את הבגדים שלי בעצמי במקלחת, והם, מה שנקרא "נקיים-עולם-שלישי". כלומר לא מריחים באופן שבלתי ניתן להסתובב איתם. מצהיבים מעט, עם שאריות כתמים קטנטנים, תזכורת נעימה לחתירה בקייאק, להתמרחות בבוץ, לטפטוף אבטיח, לישיבה על דשא, ללילה של שתיה קצת מרובה מדי.

התלבשתי הכי טוב שאני יכולה, אבל לא היה מנוס: בסופו של דבר קניתי כמה שמלות מהוגנות בחנות יד שניה, שקונים בה בגדים במשקל. (3.90 ₪ לקילו בגדים, אם תהיתם). חשבתי על לגהץ אותם, אבל זה הרגיש לי מוגזם מדי. אז קניתי נעלי פלסטיק לבנות עם עקב קטנטן, שעוברות בתור משהו יותר מכובד מהסנדלים הצבעוניות שלי. (וויל: "אמרתי לך. מזעזע. הסנדלים שלך זה דבר מזעזע. ולא סקסי.").

למה פלסטיק?

לא הייתם שואלים אותי את השאלה הזו, אם גרתם פעם בדרום מזרח אסיה בתקופת המונסונים.

פיט חיכה לנו בכניסה לבית הספר, ולא יכול היה שלא לצחוק עלינו צחוק בריטי אירוני. "יהיה בסדר", הוא ניסה להיות רציני ולעודד אותנו. או להימלט ממבטי הרצח שתקענו בו. הוא הצביע לכיוון הרכב שחיכה לנו, סונגטאו ("מניבס" בעל שני הספסלים התאי הטיפוסי. משמעותי המילולית: שני ספסלים) בצבע בורדו.

עלינו, במיטב מחלצותינו (כולן נראו יותר מהוקצעות ממני), ונסענו בשתיקה כאילו שמובילים אותנו למחנה עבודה, ולא כאילו ששילמנו סכום כסף נאה על מנת לעשות בדיוק את זה.

דוגמית לא מוצלחת במיוחד ללבוש היותר מהוקצע שלי. (נו, טוב, הוא מהשיעור האחרון, חודש קדימה)

עצרנו בדיוק מול רחבת בית הספר, מולנו עשרות תלמידים ותלמידות לבושים במדי תלבושת אחידה, עומדים בטורים מסודרים כמסדר צבאי על משטח הדשא. ההמנון התאי התנגן. הדגל התנופף. כשההמנון נגמר, פסעו כל התלמידים בטורים מסודרים לרחבה מקורה והזינו לשיחה ארוכה מפי רס"ר המשמעת, שהטיף לאחד התלמידים על אורך השיער שלו (ג'ודי סיפרה לנו שכמה שבועות קודם, הוא גם סיפר את אחד התלמידים בצד אחד של הראש, וכך אילץ אותו ללכת להסתפר מיד אחרי הלימודים). והטיף לכל התלמידים לקנות רק את כמות המזון הספציפית שהם זקוקים לה, ובשום פנים ואופן לא לזרוק אוכל לאשפה.

 

מגרש מסדרים תאי טיפוסי. המגרש הספציפי הזה שייך לבית ספר הממוקם ליד בית מקדש בעיר. 

זה הילד החמוד בעולם. 

כל זה איחר את תחילת השיעור בערך בחצי שעה, לשמחתנו.

נכנסתי לכיתה של 15 תלמידים (האימונים שלנו נערכים תמיד רק עם מחצית ממספר התלמידים שיש בכיתה), 14 בנים ובת, בני 14 לערך.

כולם נעמדו לקראתי, מחייכים, ואז פנו אלי במקהלה נהדרת: good morning teacher. איזה כיף.

אני מציגה את עצמי, כותבת את שמי בפינה השמאלית של הלוח. כולם חוזרים במקהלה על שמי: קאלן. או קאלין. אני חוזרת שוב על שמי. וכולם במקהלה: קאלין. אחלה.

ואז שיעור של 50 דקות עובר לי בתוך 5 דקות, כשאני שוכחת חצי ממה שהתכוונתי לעשות, מבלבלת בין סדר הדברים ולא מספיקה להגיע לחלק הכי כיף של השיעור: משחק איקס מיקס דריקס ("אקס או", בתאילנד) שחוזר על כל הדברים שלמדנו.

שטויות. העיקר שהזמן עבר. שהתלמידים שוחחו איתי וביניהם וחייכו וצחקו. הם מנופפים לי לשלום וכמעט מזמרים במקהלה: thank you teacher. See you next time.

ג'ודי מחייכת ומסתכלת עלי, קוראת לי לצד, ואז מצביעה מיד על כל הדברים ששכחתי לעשות. אני מרגישה שהאוויר בורח ממני, אבל מצד שני אני מזיעה מיד ועייפה מדי ומרוצה מדי מהעובדה שזה עבר וששרדתי. וברור לי שקיבלתי ציון עובר, כי הפעם הזאת נבחנו בעיקר על הדרך שבה אנחנו מתנהלים מול התלמידים, על הדרך שבה אנחנו מציגים נושא בפשטות, מדברים, על טון הדיבור שלנו ועל התקשורת הבסיסית עם התלמידים.

"שכחת לכתוב את כותרת השיעור על הלוח"

אה. עכשיו ברור לי מדוע התלמידים לא הבינו על מה, לכל הרוחות, אני מדברת.

"היית יכולה לעבור למשחק"

כן. זה יכול היה להיות יותר כיף.

"אבל בסך הכל, אהבתי את דרך הדיבור שלך. דיברת לאט וחזרת על המשפטים כמו שצריך. חייכת אל התלמידים, יצרת קשר עין. לא שכחת אף אחד, והזמנת את כולם ליצור דיאלוג. והצלחת ללבוש משהו נורמלי. כל הכבוד. הייתי מורידה את כמות הצבעים. אולי תנסי לבן ושחור?"

"אני שמחה מדי כדי ללבוש שחור, ג'ודי".

"אוקיי. Fair enough".

כדי לעבור את הקורס בממד המעשי שלו, צריכים לקבל ציון "עובר", עדיף "טוב מאד" ומעלה על לפחות 6 שיעורים מתוך 8. קיבלתי "טוב", והרגשתי שהעולם מחייך אלי.

למען האמת, העולם חייך אלי.

אני בתאילנד, ובתאילנד, אם יש משהו בטוח: העולם יחייך אלייך. כלומר עשרות תלמידים, מורים ואפילו הבוחנים שלך. למה? כי "לחייך" זה מה שעושים בתאילנד.

נטליה לימדה מיד אחרי. היא היתה נפלאה, והשכילה ללמוד מכל הטעויות שעשיתי ונראה שהיא נהנתה מכל רגע, אף על פי שהיא נטפה זיעה. חם בצ'יאנג מאי, חם ולח בעונה הגשומה, ונטליה מגיעה מסיביר. רחמים.

אבל היא קיבלה "טוב מאד", ולא הפסקתי להריע לה.

 

ככה אני נראית כמו מורה!

אליונה מדגימה תעופה

נטליה שולטתתתתתת!!111

דניאלה מלהיבה

בדרך חזרה התנהגנו כאילו שחזרנו מריצת מרתון. ואנחנו כל כך עייפות.

ורעבות.

פיט, שכנראה חושש שאם לא ישחרר אותנו, נבלע אותו, שיחרר אותנו מוקדם והכין אותנו לשיעור של מחר: הרבה הרבה grammar.