היום עליתי לאוטובוס והתיישבתי מאחורי גבר. לא גדול יותר מ30.
הגבר היה שמן וישב עם קופסת שוקולד.
במהלך כל הנסיעה הגבר אכל שוקולד ושתה מפחית מיץ.

אני לא אנורקסית או משהו כזה אבל יש לי הפרעות אכילה.
אני לא שלמה עם הגוף שלי, עם הרגלי האכילה שלי ואני עושה ספורט והרבה.

יש לי בעיה עם לאכול מתוקים, לא אכלתי שוקולדים כל כך הרבה זמן.

אז כשראיתי את הגבר הזה אוכל בלי חשבון, פשוט אוכל לכיף נתקפתי קנאה עצומה.
הוא יכול לאכול ולהנות מהשוקולד המזדיין ואני לא.

בא לי גם לאכול בלי חשבון. בא לי לאכול ולא לחשוב על זה שאני אוכלת. בא לי פשוט לאכול.

יכול להיות שקשה לו עם זה שהוא שמן אבל גם יכול להיות שלא קשה לו. שהוא שלם עם עצמו.
אני מתגעגעת ללהיות שלמה עם עצמי, אני מתגעגעת לארוחות האלו שפשוט אכלתי.

הלחימה בהפרעות אכילה אף פעם לא נפסקות, אף פעם.
תמיד ממשיכים, תמיד תוקפים, לא מפסיקים.

ובתכלס המחשבה היחידה שהייתה לי באוטובוס חוץ מהקנאה לגבר ההוא, הייתה מי יותר מאושר, מי יותר שמח, הנערה עם הפרעות האכילה שמתגעגעת חשק עז למתוקים או הגבר השמן, שאוכל מתוקים בלי חשבון אבל מרגיש רע עם עצמו... מי בסופו של דבר מאושר יותר?