יום השואה.

השנה הייתה שנה מלאה במחשבות על השואה.
הייתי בפולין,
הנושאים לבגרות בהיסטוריה הם השואה,
אלוהים בדיוק היום עשיתי מבחן בהיסטוריה.

חשבתי שאני אתרגש מהיום הזה השנה, שהשנה הוא יהיה שונה. אבל לא,
הוא כל כך סתמי בעיניי.

אבל אני אגיד לכם מה דעתי האמיתית על יום השואה שבילדות כל כך פחדתי ותיעבתי אותו..
כשטסים לפולין יש את האלה שמתעקשים להתכסות בדגלים, לשיר שירי ארץ ישראל, להגיד שניצחנו את הנאצים, להתגאות בהיותך יהודי...

איך השואה התמלאה קלישאות...
אין סיבה להיות גאה בארץ ישראל, אין סיבה להתגאות בעם שלנו.
עם מושחת, וולגרי, עם לא מכבד, אלים, חסר סבלנות ואנוכי...

אפילו לניצולי השואה אנחנו נותנים יחס חרא.
אנחנו מפולגים, מלאים בעצמנו ובטיפשות.
ותגידו שאני מגזימה, תגידו שאני טיפשה אבל אתם יודעים שאני צודקת.
אתם יודעים שהנוער דפוק לגמרי,
אתם יודעים שהחברה במדינה היא על הפנים.

אז שכל שנה, שאנחנו מזכירים את יום השואה, תפסיקו להתמקד בגאווה הזאת של להיות יהודי,
תפסיקו להתמקד בנקמה בנאצים, תפסיקו להתמקד בשישה מיליון שנספו.

תתחילו להתמקד בשינוי של העם שלנו לטוב יותר,
בשינוי של עצמנו לטובים יותר.

כי זה באמת המהות של יום השואה- איך אנחנו לא נהיה כמו הנאצים שהתנהגו כמו לא אנושיים,
איך אנחנו לא נהיה כמו משתפי הפעולה, הרוב הדומם או אלה שיכלו לעזור ולא עזרו.
בואו נלמד להיות בני אדם טובים יותר, עם טוב יותר, מדינה טובה יותר, עזר יותר טוב למדינות אחרות במצוקה.

כאשר זה יקרה, כאשר אפילו את ניצולי השואה שלנו נוכל לקיים כראוי, אז נוכל באמת להזכיר את יום השואה,
כשנוכיח שאנחנו לא נהיה בחיים כמוהם. 

זאת המסקנה שלי מהשנה האחרונה.

*רק למען הפרוטוקול, אני כן חושבת שצריך להתמקד במה שקרה ובמי שנספה ולכבד את זכרם, פשוט רציתי להבהיר את הטענה שלי. יום השואה הוא מאד חשוב לי ולמשפחתי.