לפעמים ההרגשה של לחיות בתוך יישוב קטן, בתוך בית ספר קטן, מסגרת בתוך מסגרת בתוך מסגרת פשוט גורמת לי לרצות לקרוע את העור שלי מעליי.
שונאת את זה שאני כאן, מבזבזת את החיים שלי על לימודים מטופשים בעוד שאני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים עכשיו.
אני אומרת לעצמי שאני אוהבת את הצבא אבל בטח אני לא אסבול את זה, לעבור ממסגרת אחת לאחרת.
כמה שאני שונאת את השגרה הזו, כמה שאני רוצה שכולם פשוט יחייו.

מה אנשים חשבו לעצמם שהם המציאו את הדבר הזה שקוראים לו בית ספר??
ילדים שתקועים אחד בתחת של השני כל היום, מה הם ציפו שזה לא יהיה אסון?