אני לא זוכרת איך הייתי כשהייתי קטנה,  אני מניחה שהייתי חלק מאופי ילדות הגן, שמחה, קופצנית, טיפשה והכי חשוב, תמימה.
אני לא באמת זוכרת איך הייתי בכיתה א', אני לא באמת זוכרת איך התנהגתי ואם היה שינוי אחרי שאבא נכנס לכלא, את זה אי לא באמת יודעת אבל קרוב לוודאי שכן, שהיה שינוי.
אני רק זוכרת שתמיד רציתי להיות הילדה השקטה הזאת, זאת שיושבת בצד במפגשים החברתיים.
זאתי שכולם ניגשים אלייה כדי לבדוק מה קורה איתה, למה היא כל כך שקטה.
 זאתי ה''קולית'' הזאת, האאוטסיידרית אבל עדין עם כולם.
זאתי שחוותה כל כך הרבה שפשוט שקטה ובצד, שאף אחד לא באמת יודע מה עבר עליה.

תמיד רציתי להיות הילדה הזאת, אבל לא הייתי, הייתי שמחה, טיפשה, קופצנית וקצת פחות תמימה.

אבל איזה פלא, כנראה שאני כן כזו,
לא יושבת בצד במפגשים חברתיים,
לא אאוטסיידרית,
לא כזאת קולית,
אבל שקטה, אף אחד לא יודע מה באמת עובר עליי, ולפעמים די בצד ואני לא רוצה להיות כזו,
הלוואי ולא הייתי. הלוואי והייתי הזאת השמחה כל הזמן, הזאת שכולם נדבקים אליה, הזאתי שמדברת בלי לשתוק, הזאתי הלא ביישנית.

כמה מצחיקות משאלות ליבנו, אחרי שאנחנו מקבלים אותן, אנחנו מתחרטים או שאנחנו רוצים משהו אחר.
הלוואי שהייתי יכולה להיות אחרת, הילדה הזאת שאבא שלה לא נכנס לכלא כי הפסיכולוגים ביננו לא יתקשו לחבר את משאלת ליבי לאבא.
איך אנשים אחרים חורצים את הגורל שלנו,
וכמה אירוני הכל.