איך היית קוראת לזה עם העלים הנושרים היו חוזרים לענפים?
תנשמי עמוק, אני כאן.
ומה היית עושה אם להבות על לחייך היו חוזרות,
וכל טיפה נהפכת לדם,
אבל תנשמי עמוק, הוא כאן.

אל תדאגי אהובה קטנה, את תחזרי בקרוב,
למרות שכל פעם שאת הולכת את נעלמת יותר
למרות שריחייך כבר נמוג,
למרות שצחוקך כבר לא מצלצל בשער,
אל תדאגי ילדה קטנה, את כאן.

חכי להם בשער,
בשמלה הלבנה שפעם לבשת,
חכי להם ואל תבכי,

עצמי עיניים, אני כאן. 

לפעמים ההרגשה של לחיות בתוך יישוב קטן, בתוך בית ספר קטן, מסגרת בתוך מסגרת בתוך מסגרת פשוט גורמת לי לרצות לקרוע את העור שלי מעליי.
שונאת את זה שאני כאן, מבזבזת את החיים שלי על לימודים מטופשים בעוד שאני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים עכשיו.
אני אומרת לעצמי שאני אוהבת את הצבא אבל בטח אני לא אסבול את זה, לעבור ממסגרת אחת לאחרת.
כמה שאני שונאת את השגרה הזו, כמה שאני רוצה שכולם פשוט יחייו.

מה אנשים חשבו לעצמם שהם המציאו את הדבר הזה שקוראים לו בית ספר??
ילדים שתקועים אחד בתחת של השני כל היום, מה הם ציפו שזה לא יהיה אסון?