אני עצובה. ואני לא יודעת למה.
טוב, אולי אני כן יודעת למה.
אבל אני לא בטוחה בזה.
אני עצובה כי אני יודעת שאין אף אדם נורמלי שיכול "להכיל" אותי
לשאת את העצב, את התחושה הזאת..
אין אדם שיוכל לתת לי תשובות שיספקו אותי.
או שעדיין לא פגשתי אותו.
כולם נרתעים. כולם מתרחקים. ובחוכמה. למה להם לשאת את הבאסה שלי?
אני צריכה להתמודד איתה לבד, תמיד אמרו שאין לי משרתים בחיים. שצריך להסתדר לבד.
למה לבאס אותם יחד איתי? למה שבן אדם שפוי יתקרב לאדם עצוב? איזה מניע יש לו?
"טוב, בא לי להיות עצוב! יאללה, נלך להכיר אותה, היא עצובה"
ואני מודה, גם לי זה קורה. שיש לי מצב רוח טוב אתבאס להיות עם מישהו עצוב, זה לא כיף.
כן, אני עצובה. אני לא לבד אבל אני מרגישה קצת בודדה עכשיו.
אני יודעת שתמיד החברות שלי יהיו לצדי אבל זה לא עוזר לי הפעם.
עם כמה שאני אוהבת אותן, אני לא מסוגלת להעציב אותן. הן הכי חשובות לי בכל העולם
ואני לא רוצה להעציב אותן
כי כשהן עצובות, גם אני עצובה.
לא משנה כמה פעמים הן יגידו "זה בסדר, באמת, תספרי לי, אני יהיה בסדר, מבטיחה"
אני לא אוכל. זה קשה לי מידי.
הכל קורה בשלבים. פעם הייתי סגורה אפילו יותר. פעם לא הייתי משתפת אפילו את המינימום,
פעם לא הייתי אומרת כלום. הייתי מחייכת, זה הכל, הכל בסדר.
אז כן, אני הילדה הבכיינית שנפגעת מכל דבר, האני הבחורה הסטיגמטית שתבכה מדברים קטנים,
אני הנערה הטיפוסית שמצבי הרוח שלה ישתנו בשניות, שתצרח ותבכה כמו תינוקת לכרית.
בא לי לבכות. אבל אני לא יכולה, יש עוד 2 שותפות איתי. והן ישאלו שאלות ולי לא יהיו תשובות.
ושוב, אני אחייך במבוכה ואגיד שזה סתם באסה, אצחק קצת ו"אחזור לעצמי", אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אני עצובה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
