בשמונה וחצי בבוקר התעוררתי בעצמי. הייתה לי תחושה שאני צריכה לקום. ראיתי ששמונה וחצי וחזרתי לישון. אחרי 5 דקות אמא שלי באה והעירה אותי: "אני לא רוצה שניקח סיכון, הצו בעוד לא הרבה זמן ואני לא רוצה שלא תספיקי ללכת לרופא". לא יכולתי הגיד לא. קמתי. הלכתי בחצי הליכה חצי שינה למקלחת, צחצחתי שיניים והתלבשתי. לא אכלתי כלום. ידעתי מה הולך לבוא.
ב9:40 אני באוטו. התור לרופא נקבע לעשר. אני רועדת כל הנסיעה, שקועה בלחץ מטורף. אנחנו מגיעים בול בזמן ובתזמון מושלם, בשניה שנכנסנו האנשים שלפנינו יצאו. אני חושבת לעצמי, איזה יופי, עכשיו גם אין לי זמן לנשום קצת, אין לי זמן להרגע. הפקידה בקבלה מכירה אותי, אני עם אותו הרופא מאז שאני תינוקת. היא רואה שמשהו לא בסדר. היא רואה ואבא שלי לא.
אנחנו יושבים במשרד של הרופא ואני מביאה לו את הצו. הוא מסתכל באדישות ואומר טוב, צריך לשקול אותך ולמדוד גובה. אני רוצה למות. זזתי באיטיות שלא תראו כמותה, הייתי צריכה לשכנע את עצמי שהכל בסדר, אני סתם רועדת. פתאום לעלות על המשקל היה הדבר הכי קשה שעשיתי מיימי. עשיתי צעד אחד, צעד שני. אני עליו. המספרים מתחלפים במהירות מטורפת ואני לא מספיקה לקלוט. הם עוצרים. אני לא הייתי מופתעת, בדקתי כבר לפני. אבא שלי החוויר כשהוא שמע את המספר מהרופא. הוא לא האמין שזאת הילדה הקטנה שלו. אני מוצאת נקודה אחת ובוהה בה, לא מסיטה את המבט שלי ממנה עד שהביקור אצל הרופא נגמר. הרופא מדבר בטון אדיש על הניתוח שהוא עשה, קיצור קיבה. הוא אומר לי דברים שאני כבר יודעת. הוא חותם על הדף ואומר לנו לעלות למעלה אל האחיות, לבדוק לחץ דם ודופק.
ב10:15 אנחנו למעלה. דופקים על הדלת של האחיות. לא פותחים. אבא שלי שואל מישהי אם האחיות נמצאות. אני מגלה שזאת לא סתם מישהי, זאת הדיאטנית שלי לשעבר. אני מתפללת שמישהו יהרוג אותי במקום ושהיא לא תזהה אותי, אני אתמוטט אם היא תגיד מילה. הרגשתי בושה, לא התביישתי, הרגשתי בושה. בושה בעצמי, בזה שעליתי במשקל, שויתרתי לעצמי, שהזנחתי את עצמי. הדלת של האחיות נפתחת ומקבלת אותנו מישהי. היא נראית נחמדה. היא ביקשה מאיתנו לחכות כמה דקות ומיד היא תבדוק לי לחץ דם. הזמן לא עובר. אני מבקשת מאבא שלי לשמור לי את הפלאפון כי אין לי כיס. הוא מתחיל להתווכח איתי על שטויות. אני שומעת מישהי בוכה בשקט מאחת המיטות בחדר. אני רוצה ללכת לחבק אותה כדי שלא תהיה לבד, אני רוצה לשאול אותה מה קרה, למה היא בוכה ולבכות יחד איתה. האחות מגיעה ואני מנסה להרגיע את עצמי. אני עושה את הבדיקה. היד שלי כואבת ממש וקצת רדומה. זה תמיד היה מקום רגיש. אני הולכת לשבת ליד אבא שלי והיא ממלאת את הטפסים. אנחנו מבינים שהרופא האידיוט לא כתב את המשקל והגובה. האחות מבקשת ממני לומר את המשקל. אני אומרת את זה כאילו זה הסיוט הכי גדול שלי. אנחנו יוצאים. אבא שלי נזכר שלא לקחנו מיכל לבדיקת שתן. הוא מתעקש שניקח. אנחנו דופקים על הדלת שוב. מחכים כמה דקות ובאותו הזמן אני שוב רואה את הדיאטנית הזו. למה אף אחד לא הורג אותי? אנחנו נכנסים לחדר של האחיות ולוקחים את הבדיקה המפגרת.
בדרך הביתה אבא שלי שואל אותי "היית מוכנה לעשות את הניתוח הזה?"
עניתי כן.
כל היום כל העולם צעק עליי ואני התעודדתי כי אביהו בא הביתה. שוב כל העולם צעק עליי ושוב אני התעודדתי.
זהו, הם הצליחו להוריד אותי למטה, נמאס לי להתעודד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
