כן אני יודעת שאני בקושי כותבת נו סתמו.
מורה חדשה יקרה.
אני לא באמת כל כך גרועה ומגעילה, אוקיי?
פשוט שילוב של חרדה חברתית, פחד במה, החרטטן המטומטם הזה שכל הזמן אמר עלייך דברים הומופוביים ולהיות עם עוד לסבית באותו חדר (לא תאמיני כמה זה מלחיץ אותי, גם אם אין שום עניין רומנטי או משהו, רק הנוכחות כבר מכניסה אותי להיסטריה) זה שילוב רע מאוד שגרם לי לחשוב רק על זה שאני בהיסטריה כל הזמן במקום על המוסיקה.
תמיד אני חושבת בלי הפסקה על איך אני זזה, עכשיו להסתכל למטה, למעלה, להזיז את היד לשם, לנשום בשקט, לא טיפשה אסור לצחוק עכשיו!, להזיז את העיניים לשם, וכשיש הומואים בחדר עוד יותר ("לאאאאא מה יקרה אם אני אהיה שקופה מדייייייי הם יגלווווו הם יראו עלייייייי הוא יספר לכל האנשים בבית ספרררררר מה אני עושהההההההה" וכו')
אז אני מצטערת שהייתי מובכת ושקטה ומוזרה.
חוץ מזה את חמודה
הורים מקסימים!
לא.
אם תמשיכו לדחות את הפגישה עם הפסיכולוג עוד ועוד ועוד זה לא יגרום לי לדבר איתכם על זה בעצמי, כי זה פרדוקס כזה, איך אני אספר לכם שיש לי חרדה חברתית אם יש חרדה חברתית שמונעת ממני לספר לכם דברים?
היגיון של תחת
חוץ מזה היום קראתי משהו על חרדה חברתית וכמעט התחלתי לבכות
וגם אתמול בחדרה עם המורה החדשה הזאת כמעט בכיתי (מהסיבות המפורטות כדלהלן) ולא היה לי למי להתלונן כי אף אחד בכלל לא יודע שיש לי חרדה חברתית (עם הצדיקה דיברתי על זה רק פעם אחת, עם הגבוה לא דיברתי אלף שנה ולנמו בדיוק נגמרה הבטריה בפלאפון)
אה ויש לי ממש יצר ספרותי בזמן האחרון
כתבתי בזמן שיעורים שני שירים ממש חביבים והתחלתי סיפור
וזהו
כינוי:
caelum
בבלוג זה
בכל הבלוגים
