אתה פסיכולוגית שלי

הי טיצ'ר, ליב ד'ה קידס אלון

אנשים אוהבים לדבר על חינוך. במיוחד 'חינוך לערכים'. "יותר חשוב מלימודים אפילו" – ככה אוהבים להגיד. "העיקר שיהיו בני אדם". ומשם כל אחד לוקח את זה לפינה שלו.
בבית הספר התיכון שלנו, למשל, אוהבים מאוד להביא נציגים מיחידות העילית של צה"ל ואחר כך להתגאות באחוזים הגבוהים של התנדבות לקרבי בקרב בוגרי בית הספר.
יש בתי ספר שעושים טיולים לחברון, למערת המכפלה – גם זה תחת הכותרת של חינוך לערכים.
יצא לי ללוות טיולים לירושלים ולבלוע את הרוק מול ההסברים שאנשי עמותת אלעד מלעיטים בהם את התלמידים.
יש הרבה עמותות שפועלות בבתי ספר להעמקת השורשים היהודיים.
ויש טיולי מחנות לפולין ועוד... כל מיני...

הייתי שמחה אם אכן היה בליל פרוע של כל מיני עמותות ורעיונות – אבל בפועל כמעט הכל הולך לאותם כיוונים.

אבל גם אם זה היה הולך לכיוונים שיותר מקובלים עליי אני חושבת שחינוך בכלל לא צריך להיות הקטע של מערכת החינוך. התפקיד שלה בעיניי הוא לפתוח דלתות וליצור הזדמנויות לאלה שעוברים דרכה. לתת להם ידע, כיווני חשיבה, גרויים, התנסויות, אפשרויות ולתת להם לבחור את דרכם בעצמם ולמען עצמם.

ברור לי שחלק מהעניין הוא סוציאליזציה, הישרדות והרצון של כל חברה ליצור דור חדש של בוגרים בדמותה.

ברור גם שאי אפשר לתת לילדים לכסח אחד את השני ואת המורים, ויש כל מיני כללים שצריך לשמור עליהם והגבלות שצריך להגביל – אבל כשעושים את זה צריך לפחות, לא להתלהב כל כך.
להבין שזה כורח המציאות, שזה מחיר שצריך לשלם כדי שהמערכת תפעל. ליישם את זה בחצי התנצלות.

מפריעה לי ההתלהבות הזאת של מחנכים תאבי חינוך. זה הפריע לי כילדה וממשיך להפריע לי כאמא.

אני מזדהה עם הבאסה של הבת שלי מהתלבושת האחידה, מהשעה המוקדמת בבוקר, משעורי בית שחלקם משעממים ומיותרים. אני מסבירה לה שזה מס שפתיים, שתעשה את זה כדי לצאת ידיד חובה.

לא רואה שום סיבה להתלהב מזה.