brand new day

אני כותבת, כותבת בשביל לספר.

אני רוצה להגיד, להוציא, להתרוקן.

ב24 השעות האחרונות אני פחדתי, אני התאכזבתי, נפגעתי, בכיתי, כאבתי, כאב נפשי, כאב פיזי.

וכל הזמן הזה חיכיתי לרגע שאחרי, לעוד כמה ימים עוד קצת זמן ,שסוף סוף אגיד לעצמי "עכשיו אני אחרי, הכל מאחורי"

אני עדיין מחכה.

הפנים שלי שותקות ללא הבעה לא זזות, לא מחייכות, לא בוכות, אולי כי נמאס, או אולי כי סוף סוף עברתי את הניתוח.

אמרתי שאני תמיד אהיה לצידך כשתצטרך, אבל זה היה בתנאי, כמו עסקה, שגם אתה תהיה לצידי, תהיה שם אם אצטרך.

אתמול לא היית שם

היית צריך להיות שם

מבלי לבקש מבלי לומר לך מילה

מבלי לרמוז

סתם איך שהלב שלך מרגיש, כנראה שלא את הדבר הנכון הוא מרגיש

או שאני טועה בהתייחסות שלי לגביי מה הלב שלך צריך להרגיש.

היית צריך לתת לו את הקרדיט, ללב, שאולי הוא יבין אותי יותר ממך, אולי הוא ישמע אותי, את הבכי או את הצחוק, יותר את הבכי מהצחוק, 

איפה הוא היה? איפה? רק אותו, רק את הלב שלך, הכתף התחושה, רק זה מה שאתמול הייתי צריכה.

וזה לא היה, ועכשיו לא רק הפנים מהניתוח כואבות, עכשיו גם הלב.