הוא יצא, הוא היה חייב לצאת
ואז נכנס שוב פנימה.
אני יושבת מולו ולא מוצאת שום דרך להסביר את הכוח שיש לו עליי
מחפשת מילים, אולי אפילו תנועות - אבל כלום.
מנסה לתת לו הצצה למה שעובר לי בראש, בלב
אבל גם הניסיון הזה כושל.
אני כל כך מאמינה במילים, אבל מבינה שפשוט איבדנו את התקשורת
מתחילה לדבר אליו במגע, אבל מרגיש לי זול
זול וטוב, זול ונעים, אבל עדיין זול.
מנסה להתנתק מהמחשבות, מעיפה אותן החוצה
אבל הן מדפקות לי שוב על הדלת ומסרבות להעלם.
אם הייתי יכולה הייתי אומרת לו שהוא הדליק אצלי כל כך הרבה שרפות
שרפות שהיו כבויות, אולי אפילו שהיו רטובות ולא היה להן סיכוי להידלק.
הייתי אומרת שאני רוצה אותו בסביבה, רוצה שיגרום לי לצרוח, להנות
רוצה להרגיש אותו, את הנוכחות שלו בכל חלק בגוף שלי
רוצה את זה חזק, שורט, בועט
ואז עדין נעים ומרגיע
רוצה אותו איתי ובתוכי.
והכי רוצה שהוא ירצה להיות שם.
כל כך הרבה משפטים, כל כך הרבה מחשבות
וכל כך קצת יכולת להביא את כל זה ליידי ביטוי כשהוא בסביבה.
אני רואה אותו ופשוט לא מסוגלת להוציא מילה, שותקת, משותקת
לא יכולה לזוז, רוצה להיות טבעית, אבל יוצא לי מרוגשת
איבדתי אותו, ובדרך לשם איבדתי גם אותי.
רגעי קסם שלא ישובו, מחשבות שישארו רק שלי
הוא יושב מולי, מתבונן, מחכה לשמוע, ואני מצליחה רק להסתכל עליו
ולרצות את הגוף שלו עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
