דבר ראשון, אני גאה בעצמי, היום רצתי 5 ק"מ בלי שאני מתאמנת!

ואז הלכנו ליומולדת של קרובי משפחה. הייתי סחוטה מעייפות, והיו שם מלא ילדים. חיפשתי מקום שקט.

ליד, היה את הבית שגרתי בו פעם. עזבנו אותו לפני קצת יותר משלוש שנים.

הלכתי לחצר שם, לנוח קצת. היה לי כל כך חבל על כל הצמחים היפים שפעם היינו מגדלים ושהתייבשו, כמו מעין מומיה של העבר.

ישבתי על המרפסת המאובקת, נחה קצת, העיניים כמעט נעצמות, ופתאום שמתי לב שהדלת של המרפסת קצת פתוחה. מסקרנות, בכוח, פתחתי את הדלת, ונכנסתי פנימה. בפנים היה קריר, די נעים, בית ממתין בדיוק איך שעזבנו אותו, ריק ועירום מכמעט כל החפצים, בטוח שנחזור, בתמימות של עמי ותמי שהשאירו אותם ביער. מבול של זכרונות הציף אותי. נוסטלגיה בצורתה התוקפנית ביותר. הראש שלי היה מלא בקריאות של "היי, הינה הקישוט לאמבטיה שתליתי כאן!" והספה הישנה עוד נשארה כאן!" אבל היו גם דברים שהשתנו. ההליכון, למשל, שקרובי המשפחה איכסנו כאן עכשיו, מילא אותי בזעם בלתי מוסבר של ילדה קטנה שבונה אוהל, והוא רק שלה, לאחרים אסור להיכנס. ובאמת חזרתי להיות אותה ילדה קטנה ושמנמנה באותו זמן, ילדה עם לחיים תפוחות ושיער קופצני שגדל למעלה במקום למטה. וכל כך ריחמתי על הבית פתאום, שהוא ריק ובודד. וכל כך ריחמתי על עצמי, שהשתניתי, ואני כבר לא אותה ילדה

אבל הכל היה (כנראה) תוצאה של העייפות מהריצה