ירדן נגד העולם. או שלא.

אני רוצה להיבחן לתלמה ילין. רק להיבחן, אני לא מצפה להתקבל. יש לי הרבה חברים שנבחנים, ויצא לי לפגוש עוד כמה שלומדים שם. בתור מישהי מאוד קנאית אני רוצה רק להיבחן, כמוהם, כדי להראות שגם אני רוצה להיות במקום הכי טוב שאליו אוכל להגיע. 

כשאני חושבת על זה, יש לי כבר שני קטעים מוכנים לבחינה, לירי וטכני (אני יודעת שהם בסדר כי אני מכירה שני אנשים שניגנו קטע אחד כל אחד לבחינה שלו). את הקטע הלירי אני אנגן בקונצרט בשבוע הבא, ואת הקטע הטכני אצטרך לחזור לנגן (הוא צריך חזרה קטנה ועבודה עם ליווי).

ההורים שלי לא רוצים שאלמד מחוץ לעיר, לכן אני חוששת לבקש מהם. הם לא יתמכו בי, בטח גם ינסו לשכנע אותי לרדת מהרעיון עד הבחינה, ואז אחליט לא להיבחן. קשה לי לעמוד מולם, בדרך כלל אני בכלל לא נדרשת להתנגד להם ולעמוד על שלי, הם פשוט יודעים מה אני רוצה ומה טוב לי.

כשאני קוראת את זה, אני מבינה שאני קנאית מגעילה שרוצה ללמוד בתלמה ילין רק כי חברים שלי רוצים ואני רוצה להוכיח שאני יכולה. לא נורא- גם אם לא אתקבל- תמיד אוכל ללמוד במגמה העלובה בעיר.

ומשהו מעט שמח יותר- קיבלתי 100 במבחן רבע בבר אילן, אז אני מרשה לעצמי להיות גאה מעט, אבל לא יותר מדי- כדי שלא אהפוך לקנאית וגאוותנית ביחד.