ירדן נגד העולם. או שלא.

ראיתי שלושה ט'תניקים מעשנים. את אחד מהם כבר ראיתי מעשן לפני שלושה שבועות (אז הוא הסתכל עליי במבט מבוהל מעט, אפילו קצת מאיים), את השני אני לא מכירה ואת השלישית אני מכירה. כמו שכתבתי, כבר ראיתי את אחד מהם מעשן בדרך לבית הספר- אז, התלבטתי אם לספר למישהו או לא, ובסוף זה נשאר סוד של אחותי התאומה ושלי (הלכנו ביחד, לכן שתינו ראינו אותו). עכשיו אני באמת מתלבטת האם לספר למישהו על זה: מצד אחד- אני יכולה להתעלם (כתמיד) ולתת להם להרוס לעצמם את הגוף. מצד שני- אם הם מעשנים- מה הסיכוי שהם גם שותים? מה הסיכוי שהם מכורים לעוד דברים שיהרסו להם את הגוף?

מעבר למקרה הספציפי הזה, לא ניתן להמנע מלחשוב על מי בשכבה שלי מעשן, בטוח יש כמה כאלה. לא ניתן להמנע מהמחשבה על מי עוד יעשן או ישתה.

מאז כיתה א' אומרים לנו לדווח על דברים כאלה (כמובן שהתוכן מותאם לגיל), ובכל זאת, לא משנה עד כמה אני מנסה ליישם, ברגע האמת אני תמיד חוטפת רגליים קרות ועומדת בצד, מביטה על כולם ולא עושה דבר.