אני לא אוהבת את הקיץ, אף פעם לא אהבתי אותו. אני שונאת שחם לי, אני שונאת את הלחות המטורפת פה ואני לא אוהבת את החופש (הוא נחמד לשבועיים, שאחריהם הוא הופך לארוך מדי. מי היה מאמין שתלמידת כיתה ח' תאמר את זה).
הקיץ האחרון היה הקיץ הנורא ביותר שעבר עליי. ביום האחרון ללימודים ניגנתי בקונצרט סוף שנה בקונסרבטוריון, שאחריו מנהל הקונסרבטוריון רמז לי שהמורה שלי לא תלמד אותי יותר. במשך חודש וקצת זה היה הדבר הכמעט יחיד שחשבתי עליו. אחרי החודש ההוא, הבת של המחנכת שלי נפטרה.
היא הייתה גדולה ממני בשנה, בסך הכל. הציורים שלה קישטו (ועדיין מקשטים) את הכיתה שלנו, שנראית די אפורה ומשעממת בלעדיהם. בשבעה כל הכיתה באה לבקר את המחנכת שלנו, בכל פעם קבוצה קטנה של ילדים. אני בעיקר נדהמתי מהאופטימיות המדהימה שלה, שנראתה לי לא הגיונית. אם הייתי במקומה- בטח הייתי נכנסת לדיכאון, הרי אם כשהמורה שלי לחליל הפסיקה ללמד לא הפסקתי לחשוב עליה (היו גם הרבה לילות בהם בכיתי), איך הייתי מגיבה אם מישהו כל כך קרוב אליי היה מת?
אני שמחה שהקיץ עבר, אני שמחה שקר לי ואני מסתובבת בתוך הבית עם סווצ'רט, מעיל ושמיכה (אנחנו מדליקים חימום פעם אחת בחורף, הבית שלנו ממש מבודד). אני שמחה שהידיים שלי קפואות כקרח, אני שמחה שהמשקפיים שלי נרטבים בכל יציאה מהבית ושהנעליים שלי הופכות לכבדות ממי השלוליות.
אני שמחה שבקרוב יגיע האביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
