מפלצות מתחת למיטה , ובתוך ארון .. הא וגם בראש

בסופו של דבר הרחקתי את עצמי לגמרי מכל אחד שהיה אי פעם קרוב אלי , רק מי שהיה הקרוב ביותר הוא עדיין שם ממלא את החלקים הריקים. 
וזה לא כואב , זאת הייתה בסך הכל ההחלטה שלי, משהו שהיה פעם חשוב לי כבר לא אכפת לי ממנו בכלל.
מצד אחד , זה רע .. בתור בן אדם אכפתי מדי ( כך לפחות אני חושבת ) הקטע הכואב הוא לא שאני לאט לאט מתחילה להשאר לבד מבחינה חברתית אלא שזה כלל לא אכפת לי ועדיין לא משנה כמה זמן עובר , אני לא רואה אף אחד ממטר.
וזה מגעיל להיות חסרת הערכה .. אבל תמיד ידעתי לשמור על גבול מסויים , כנראה ידעתי שזה מה שיקרה ופעלתי בצורה חכמה בשביל לא לפגוע באף אחד.. והדבר היחידי שעיני רואות זה הוא. אובססיה מפחידה או שאני אוהבת אותו יותר מדי? .. זה כבר לא חודש חודשיים של קשר , זה כבר כמעט שנתיים ורק עכשיו עיני נפתחו.
כמה שאני נגד כל הסגירה ואטימה זה מה שעשיתי. זה שלי לא אכפת שכרגע אני מרוחקת ,לו זה כן , ואני יודעת שגם אני אשמה בכך כי איפשהו אני כן כלאתי אותו , בלי לשים לב ובלי כוונה רעה , רק כי הייתי אנוכית ולא ראיתי עד כמה.. ואני מרגישה כל כך לא בסדר עם זה..
גרמתי לו להרגיש שאם הוא לא יראה אותי ? אני אפגע .. זה עצוב שזה הגיע לרמה הזאת.
אז שיחררתי , וזה הולך להיות קשה במיוחד בתקופה העמוסה הזאת אבל אני מעדיפה שיכאב לי ויהיה לו טוב.
כי הכאב הזה הוא אובססיה והרגל להיות איתו כל רגע .. וכבר הבנו שבעקבות הימים החולפים זה כבר לא יחזור - אני קיבלתי. ועכשיו ? עם הימים החולפים אני צריכה לצאת מהבועה האנוכית שאני המרכז העולם .. אני לא יכולה למלא לו כל חלק אפילו אם הוא יגיד שזה בסדר - אני אשרוד , רק שיהיה בסדר..

Demonas