הרמתי ידיים ממנו.
כמה עוד אסבול ממנו?
תמיד הייתי שם בשבילו לכל גחמה. הייתי לו לכתף כשבכה. כשהזדקק לחיבוק, נגיעה, נעימה.
כל שביקש קיבל- ובשמחה.
אך בלילות בכיתי, כאבתי, התגעגעתי.
לא מבינה על מה. הוא הרי לא ספר אותי לשניה.
אני לא מעכלת. קשה לי לקבל את זה. התמונות מספרות אחרת...
הן מספרות שנהנו יחד, שצחקנו יחד, שהסתדרנו עשר יחד. הן מעוררות קנאה עזה. הרגעים שמתועדים שם קסומים.
אז איך המציאות כל כך מקוללת? ושונה?
הגעגוע אליו קורע אותי. מבפנים ומבחוץ.
אני רוצה לשמוע את הקול שלו, לדעת מה עובר עליו, מה קורה איתו. אפילו אם זה לדקה.
לחבק אותו לשבריר שניה, להריח, לחוש. לטעום עוד לא יצא לי, גם לא ייצא.
אבל השלמתי עם זה. איזה ברירה עוד יש?
התנתקתי ממנו מבלי להתנתק. נפרדתי ממנו בלי להיפרד.
פשוט החלטתי שהרמתי ידיים.
ושלא מתאים שאמשיך לסבול.
תמיד הייתי שם בשבילו. הגיע הזמן שאהיה שם בשבילי.
כל שאבקש- שאקבל. למרות שאותו כבר לא יהיה לי.
וזה כואב ושורף וצורב בנשמה.
כל מה שנשאר ממנו זה רק תמונות, שלא מפסיקות לספר כמה טוב היה לנו יחד. אומנם לא כזוג אך כחברים טובים.
וזכרונות, שאט אט מתפוגגות מהראש. רק שיתפוגגו כבר מהלב!
הוא קרוע והוא צריך להחלים. שבור ומאוכזב.
נמאס לי להרגיש. אני מתגעגעת לקרח שהפשיר.
געגוע...עוד רגש מגעיל.
איפה מי שאחראי על ההקפאה פה? נכשלת בתפקיד ידידי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss ice queen