מגיעה ברציה לא ממהרת, קלילה ורגועה לתחנת האוטובוס. אותו מסלול כל יום מחדש ואפשר כמעט לעצום עיינים ולחכות שמשהו ישתנה פתאום. עוברת פחות מדקה והאוטובוס שלי מגיע.אנחת רווחה ענקית ממלאת אותי, כאילו התגברתי על מכשול מסויים ביום הזה והגעתי בדיוק בזמן לתחנה. זה אוטובוס אקורדיון, מהסוג הישן שיש במרכזו מעגל לא ברור שנותן תחושה כאילו כל רגע האוטובוס מתפרק לו לשניים וכל היושבים מאחור ינטשו. אין מקומות מקדימה. הנהג מאיץ ואני בצעדים מגושמים ומסורבלים מפלסת את דרכי לצד השני של האוטובוס. מצאתי את השני המושבים הריקים האחרונים ונחתתי עליהם באושר.
34% אחוז סוללה. יש לי בידור לעשרים דקות הקרובות אך הוא מוטל בספק. אני צריכה לחלק נכון את השימוש באחוזים האלה. שיחות הווצאפ הקבוצתיות הציפו אותי מכל עבר. יש עכשיו עומס בימי ההולדת. כמו כן, עומס מקביל בקבוצות שנפתחות עבור כל אחד מאותם סיבות למסיבות. איך נכנעתי לזה. בלי ששמתי לב, עברתי חמישית מהדרך וכבר אני עם 4%. זהו. עכשיו לא אגע בו. לא אקח סיכוי לריקון מלא של הסוללה. כל מה שנותר לי לעשות הוא להתבונן במה שקורה מסביבי. עצרנו בתחנה והמון אנשים עלו. אני בחוסר רצון קל מזיזה את עצמי לצד הפנימי של המושבים ומפנה לידי מקום. יושבת לידי חיילת. אני מתחילה לעבור במבטי על כל היושבים באוטובוס ובראש, מאמתת לעצמי את האימרה שכולם נראים יותר טוב במדים.
תוך כדי מאמצים לא ברורים להיראות מגניבה, קשוחה ואינטיליגנטית בו זמנית, אני צולחת את הנסיעה ויוצאת לעבר מוסד הלימודים המהולל בראילנה
נכנסת בשער, אומרת שלום לשומר ורק אחר כך מבינה שזה לא השומר הרגיל. יש לי עוד חצי שעה עד השיעור. אני הולכת לאכול. מוצאת את עצמי בדילמה אל מול מנה חמה, טוסט או כריך חביתה. הלכתי על הכריך. באופן יחסית מהיר הוא מוכן, אני לוקחת בקבוק קולה זירו, משלמת 21.60 ויוצאת לדרכי. יושבת לאכול לבד. זה לא כל כך כיף אבל זה מה יש. אוכלת אוכלת אוכלת. סיימתי. מוציאה את הסיגריה האחרונה, מסתכלת עליה ואומרת לעצמי זהו. זאת בהחלט תהיה האחרונה. ומתחילה לעשן. מנסה להתענג על כל שאיפה כדי שלא ארצה עוד בסוף השיעור. 15:58 ו2%. הולכת לשיעור. קודם כל שמה את הטלפון להטענה בשקע האחרון שבמזל תפסתי. עכשיו אני רגועה. אני אכלתי, שתיתי, עישנתי, הטלפון בהטענה, הכל טוב.
השיעור. שיעור בנאלי ומששעמם שעוסק בכלום ושום דבר. אולי זה בגלל שהנושאים של השיעור היו כל כך ברורים או שזה פשוט שיעור משעמם. אני רואה שאנשים מקלידים בלי הפסקה. זה מסקרן אותי. אני נמצאת איתם באותו השיעור ולא יודעת מה לכתוב. כל ההרצאה נשמעת כב"דרך אגב" וזה מקשה עליי.
באיזשהו שלב אני מתחילה להירדם ובלי בושה לעצום את העיינים לכמה שניות ארוכות. אחרי שנימנמתי למרצה קצת בשיעור, אני הולכת להביע עניין. שואלת שאלה לגבי העבודה, מחייכת ומתנהגת בנימוס. עכשיו כל מה שנשאר הוא שהמרצה יזכור את השם שלי ואני מסודרת.
~~אמשיך מחרכך~~ עייפה מידיי~~ לילה טוב~~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MissSmarty