Miss Smarty

אני יושבת לי עכשיו ותוהה מתי איבדתי את הילדות.

שמעתי הרבה פעמים שציניות זה עניין של מבוגרים. רבים יעידו עליי שאני צינית. אבל, הם גם לא יחששו להוסיף למשוואה שאנשים צינים הם אנשים ממורמרים. אז מה אני אמורה להבין מכל זה?? אם אני צינית אז אני מבוגרת? רגע, ואם הציניות זה עניין של מבוגרים אז כל המבוגרים ממורמרים, כל הצינים לפחות...? 

אני לא יודעת אם יצא לכם לפגוש אנשים שלא מבינים ציניות. כאדם ציני, אני יכולה להעיד על כמה זה מטריף את הדעת. תמיד עוברת לי בראש המחשבה "באמת? הם עד כדי דך סתומים שהם לא מבינים את הטון, הנאמר וההקשר??" בערבוב עם תחושת תסכול מטורפת שאף אחד לא מבין אותי.

אחרי שהשקעתי בזה טיפת מחשבה, הגעתי מסקנה שאנשים שלא מבינים ציניות הם אנשים שבוחרים בתת מודע להתעלם מהמציאות ויבשה והפסימית. 

אני לא אוהבת אנשים שלא מבינים ציניות.

הם נוטים להיות מעצבנים.

מחר אלך לבדוק מה שלום המכון כושר השכונתי.. כנראה ארשם לשם כי לאט לאט אני הופכת לבטטת על וזה לא לעניין. באלי גלידה. ביי

לא תאמינו מה עובר עליי עכשיו.

אחרי יום ממש ממש גרוע ונוראי, חזרתי הביתה עם אפס מוטיבציה לעשות משהו, אבל כסטודנטית יש אילוציי מערכת שקוראים להם "מטלות חובה".

בקיצור יש לי מטלה לכתוב שתי כתבות בכל נושא שאבחר לעיתון וירטואלי שאנחנו עושים בכיתה עד היום בחצות.

עד כאן אין בעיה.

אני בדרכי למקלחת חמה לפני שאגש למטלה..

ואז!!

הפסקת חשמל.

זה משהו לא ככ שגרתי במרכז העיר וזה תפס אותי ככ לא מוכנה. אמא כאחת שמוכנה למתקפת טילים, תחיית המתים, פלישת חייזרים ורדיפות זומבים, הוציאה מהר את הנרות והפנסים. הכל טוב ויפה, אבל בערכת הצלה לשעת חירום שלה אין שום הזכר לWIFI. 

אני עם 18% בטלפון ושום גישה לאינטרנט. חשבתי שזה הסוף. התחלתי לתכנן כבר איך אני אכתוב את זה במחשב העביר לדיסק און קי וארוץ ב11 לשכונה ליד, איפה שיש חשמל לאחת החברות כדי לשלוח את זה בזמן. הכל כבר היה מתוכנן. אני עם 6 טיפות רסקיו, יושבת לי לכתוב כתבות לאור נרות בניחוח דובדבן (זה נוראי דרך אגב. מי חשב על הרעיון הטיפשי הזה?!).

ואז חזר החשמל ואבן ענקית ירדה לי מהלב. פתאום לדחות בעוד כמה דקות את המטלה לא היה נראה לי ככ נוראי... אז מה? אני אסתדר.. יש חשמל חברים!!

אלו היו 10 דקות ארוכות ומלחיצות מאוד. שמחה שזה נגמר ומודה לאלוהים שיש חשמל. לחשוב שפעם אנשים הסתדרו ככה. 

אני נמצאת במצב מתסכל ומטריד מאוד. אני מרגישה כאילו אני קופצת תקופות.

הגעתי למצב ששאלו אותי היום דברים על דברים שעשיתי אתמול ופשוט הסתכלתי עליהם בתמיהה מוחלטת. זאת עובדה ידועה שהזיכרון שלי מתחת לכל רמה, אבל בימים האחרונים זה הדרדר ממש. אני כבר לא זוכרת בערב מה אכלתי בבוקר, אני לא זוכרת מה עשיתי אתמול, אני לא זוכרת מה התאריך, מה יהיה בעוד שבוע ומה היה שבוע שעבר. כל יום מחדש אני מתעוררת עם הלם קרב מהיום הקודם ולא זוכרת כלום. יש לי תחושה כאילו אני מדחיקה את היום שעבר בשביל למצוא מקום ליום החדש.

איך אני יכולה להספיק הכל ולא להחמיץ כלום? בנתיים אני מוותרת לעצמי בכל שלושת ההיבטים : שינה, חברים ולימודים. אני מוצאת את עצמי יום אחד מוותרת מהשינה שלי לטובת הלימודים, וביום אחר מוותרת מהלימודים לחברים... אני מניחה שאם אסדר לעצמי הכל בראש, אצליח לעשות הכל ביחד ולאזן בין הדברים כך שלא אצתרך לוותר על כלום. אבל זה מסוג הדברים שדורשים משמעת ברזל..ואני... בואו נגיד עם משמעת מרשמלו צלוי. 

כמו שאתם רואים בתמונה ^ המדהימה\מרגשת הזאת שמצאתי לכם, יש תיאור מדוייק להפליא של 3 האלמנטים החשובים עבורי כרגע. ובגלל שאני מנסה לשלב את שלושתם ביחד אני שוקעת לאט לאט בשלושתם. נוצר מצב שבו אף פעם אין לי זמן לצאת עם חברים או ללמוד או לישון ומנגד, אני כל הזמן עוסקת באחד משלושת הדברים הללו.

הגיע הזמן לבחור שני אלמנטים וזהו. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה...(לצערי)

במה אתם הייתם בוחרים?