27/11/13
אתמול בלילה אריק איינשטיין נפטר, גדולי הזמר הישראלי, הרוח והנשמה... יוצר בחסד עליון
שחקן,בדרן,זמר,יוצר, אמן! פשוט בן אדם שכל מלאכה שלו קדושה. אדם שכולם הכירו ואהבו,
אופי צנוע וטוב.. כל-כך שקט וטהור. אדם פשוט מדהים .
היום מציינים את מותו בכל תחנת טלוויזיה אפשרית, כמה קשה זה להבין איזה אדם המדינה איבדה..
מה שבטוח הוא השאיר אחריו חותם ענקי, לעולם לא ישכחו אותו.. אדם שתמיד יהיה קיים !
ביום כזה עצוב ומדכא לכל המדינה, נוסף לי יגון על הכאב ...
ללכת לישון לצד גבר שאת כ"כ נמשכת אליו בהרגשה שהוא כ"כ לא רוצה אותך איתו,
ללכת לישון עם מישהו בידיעה שממחר- הכל ייגמר!
הלילה האחרון שלנו, רציתי שהוא יהיה מושלם אם כבר הבנתי שזהו האחרון, אבל כרגיל
ההרגשה המגעילה שתוקפת אותי בכל פעם, החוסר ביטחון לצידו, השקט, המבוכה ..
בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי: למה אני צריכה את זה בכלל ?
ובכל פעם מחדש מוצאת את עצמי קמה לצידו בבוקר עם אותה השאלה .
לנסות להביע רגש שהוא נורא עמוק וכואב זה פשוט קשה לי, לעולם לא אצליח לבטא במילים את ההרגשה
המגעילה והריקנית שמציפה אותי בתקופה זו,
בערב שהאמן הלאומי של המדינה נפטר אני יושבת עם הגבר ההוא ומבינה מרגע לרגע
יש לו מישהי בראש, מהודעה להודעה שהוא מקבל ממנה אני רואה את המוח שלו רץ וחושב מה לענות,
רואה את הרגל שלו לא מפסיקה לרעוד ממתח מתי היא תחזיר הודעה,
רואה איך כל 5 דק' יוצא הוא לשירותים עם הטלפון בכיס .
ננכנסים יחד למיטה שוכחים הכל, אך בבוקר? הריקנות והחוסר אונים מכים בכל הזדמנות..
מה לעשות? החלטת בלילה שזהו זה הלילה האחרון.
את קמה בבוקר ואומרת לעצמך "קל להגיד אבל קשה לעשות"
איך בכל פעם אני מוצאת את עצמי מסוג האנשים שלא משנה כמה האדם שתמשכי אליו יעשה לך רע
את פשוט לא תצליחי אף רגע להוציא אותו מהראש שלך,
בתת מודע שלך תמיד תחפשי למשוך את תשומת ליבו..
תמיד אומרת אוקי זה סופי, חושבת מה להגיד לו.. ובסוף? שוב מתעוררת לצידו בתחושת הריקנית.
אומרים שבני האדם צריכים ללמוד מטעויות שהם עושים בחיים ולא לחזור עליהם,
עשיתי כל-כך הרבה טעויות עם אהבתי הראשונה, חוויתי ממנה כ"כ הרבה אכזבות ודיכאונות והשפלות,
אני חושבת על העבר ואומרת "איך הייתי יכולה להיות כ"כ טיפשה?"
אבל מסתכלת על ההווה ואומרת: בואנה שום דבר לא השתנה! את אשכרה עושה את אותן הטעויות רק עם פרטנר אחר.
ההרגשה המתסכלת הזאת שאת מבינה שכ"כ רע לך כל השנים האלה,
שאת כבר מתה לקבל טוב, מקווה לקצת שלווה.. יודעת שזה מגיע לך אבל לא יודעת איך להשיג את זה .
להתרחק- זו הדרך.
אני יודעת! תמיד ידעתי.
אבל אף פעם לא הצלחתי, לא בעבר ולא בהווה. לא עם הראשון וגם לא איתו ..
מה עושים לעזעזעל ?! כמה אפשר לשקוע בכאב שלא משתנה?
אני בן אדם חלש וחסר אונים. בן אדם קטן ללא טיפה של ביטחון. בן אדם ריק .
אומרת בכל פעם: מגיע לך יותר טוב, מגיע לך יותר טוב ..
אז למה את לא עוזבת את החרא ומחפשת את הטוב? למה רק לשקוע עמוק יותר ועמוק יותר ?
ושוב חוזרת למשפט "קל להגיד אבל קשה לעשות"
האם אשאר ככה כל חיי? האם זה גם יהיה הבעל ואב ילדיי בעתיד?
אדם שלא מכבד ולא מעריך אותי? אדם שאני מרגישה איתו כ"כ קטנה ומסכנה?
אם בכל הזמן אני מוצאת את עצמי עם כאלו אני לא חושבת שאני יוכל לשנות את זה,
ולא זה לא גורל, זה הרגל- ההרגל הזה לחרא כל הזמן .
אם אני מודעת לכל זה ואם אני רוצה לשנות את זה למה זה כזה קשה לי??
למה אני פשוט לא יכולה לשים את הרע מאחורה ולהמשיך הלאה?
למה אני חייבת להיתקע ולהאמין ש"יהיה טוב", ש"כבר טוב"? למה
אז החלטתי אתמול בלילה העצוב ההוא ללכת בבוקר ולעולם לא לחזור,
אם אני אעמוד בזה? רק העתיד יידע. מי יודע אולי שוב אמצע את עצמי ישנה לצידו ואומרת:
הלילה, זהו הלילה האחרון .
כינוי:
Avivit_26
בבלוג זה
בכל הבלוגים
